הפגישות והשיחות עם עמך בית ישראל בניו-יורק ובמונטריאל אינן עוד מה שהיו. לפנים באת מישראל וסיפרת עליה מה שסיפרת ובין שהאמינו לכל מילה, ובין שהקיפו דברים שאמרת בספקות, שמעו לך. בימים אלה מספרים לך מאין באת ולאן אתה הולך עוד בטרם תספיק לומר דבר או חצי דבר על ארצך מולדתך. בחיבה יתרה מודיעים לך בני שיחך כי ביקורך הוא בחינת הזדמנות פז לשמוע מקרוב מה שמתרחש אצלך בבית רחוק. מאהבתם אותך הם חולקים עמך את תובנותיהם על טיבה ועל אורחה וריבעה של מדינת כל עוד בלבב פנימה שלך, ומגישים לך אותן שי על מגש כבד ניתוחים ופרשנויות, ואתה נבוך ושומע, אין לך ברירה, כתלמיד היושב לפני רבו, ואוי לקונה תורת ארץ ישראל מרבותיו שבחוצה לארץ. ישראל ניידה עצמה אל מחוץ לגבולותיה והשאירה את ישראליה חסרי אונים מאחור ואין לה דוברים משלה בתפוצות גלותה.
מה מספרים לך? מספרים לך כי השלום היא מילה ריקה וחסרת תוחלת. המציאות היא אירן מעזה ואירן מביירות ואירן מטהרן, ומעבר לימים יש אירופה שלא תחדל להיות אירופה וארצות הברית שחדלה להיות בוש. מסבירים לך כי האיסלאם לופת בזרועות תמנוניות תבל ומלואה ולא יעצור בטרם יכניע תחתיו את ארצות זכויות האדם הרכרוכיות והבוגדניות. אם עדיין אתה שומע אומרים לך כי שמונה שנים של טילים מול איפוק, ופצמ"רים מול אזהרות, לא הניבו אלא מבצע עזה אחד שהסתיים בהתקהלות גלובלית של המון צדקנים השופך סוללות משטמה המטווחת את חיציה אל תוך ישראל, ובהתאוששותה היהירה של הנהגת חמאס שעלתה מתוך ההריסות מוכה אך מנצחת. אין תועלת - אין תוחלת.
מזכירים כמובן את שליט. הדגש אינו על שביו, הנקודה אינה המהלומה האנטי-הומנית שמנחיתים חוטפיו מדי כל רגע, עובר על כל מסכת ערכיה של האנושות המתורבתת אלא על כניעתה של ישראל לסחטנות חסרת מעצורים התובעת החלפת עלם חמודות אחד במאות רבות של רוצחים הנשבעים מכלאם לשוב ולרצוח עוד ועוד. כהנה וכהנה מלמדים אותך את האלפא ביתא של השפה בה כותבים היום את סיפורה של ארצך ולא מניחים לך לומר כמעט דבר. אינך אמין לא בקום דבר ולא בשב ושתוק. יצאת מתוך שבריו של חלום נפלא ההולך ומתרסק לנגד עיני החולמים ואין לך חלק בפשרו. אתה עצמך שבר מן השברים.
התחושה הנוראה כי השיח הזה אינו אלא הטחת אשמה כי חטאת ליהדות העולם בכשלון המהדהד בו, כשלת אחר שישים שנות מדינה משתקת. אתה יודע כי אינה רציונלית. אתה רוצה לומר כי הלקט של העובדות שטוחות המימדים אינו משקף את המציאות אלא את אובדן חוש ההתמצאות במציאות, אולם מי מניח לך להתבטא. מי מתיר לך לומר למלמדיך כי אין זאת כי אוויר מחומצן פחד כמעט קמאי יורד אל תוך ריאות שלהם, וחדרי הלב זוכרים פתע מה שנידמה כנשכחות שלא יכולות לשוב עוד. איש אינו אומר דברים אלה שבלב בפיו, אולם וידוי פה ושם נוסח "לא אסתיר ממך כי אני פסימי", או "הרהורים נוגים צרים על האופטימיות הניצחית שלי" נשמע תדיר ויש בו כל שעדיין מבקשים להסתיר. ישראל ייצאה משהו שמעורר חרדה ומנביט ייאוש ומסדק את האמונה בכוחה, בחוכמתה, בתושייתה, בסגולותיה, בכושר מנהיגותה. צדודית של דמות רפאים היכולה להלך ברבים רק בעולם בו אין ישראל, חולפת באפלולית לנגד עיני היראים והחרדים, ובין קצתה דמיון ובין כולה הזיה - היא דמות שלא נראתה עוד בעולם מאז "בארץ ישראל קם העם היהודי".
בארץ מרכיבים ממשלה. פה אין מבינים איך זרה הבוחר הישראלי את קולותיו לכל רוח. בארץ מחדדים העיתונים את הממשלה לצרה, וצרה עוד יותר לקול ציוצי ציפי וביבי, ופה - מושלת התדהמה, מפני ההשלמה אפילו היא השלמה של בינתיים עם ממשל שלא יוכל אלא לאבד איבריו הפנימיים הכלכליים, הביטחוניים, המדיניים אחד אחר משנהו, במהירות המאפיינת הידרדרות סופנית. קול מבשר כי תקום ממשלה אחת ושני שרים יהיו אחראים בה לחמש מערכות חינוך, וטעמה החמוץ של מדינה קרועה למגזרים דתיים ואתניים במאה העשרים ואחת מסרב להתמתק במילים של זהות יהודית וצור ישראל. אין להם מושג מה הם ייסורי הריבונות היהודית בהוויה האמיתית של ימינו. אין להם כוחות דמיון לראות את המעלות ואת המורדות כהישגים או כאתגרים. הם יודעים רק מה היא אופוריה, ומה הוא ייאוש, מה הוא "ששת הימים", ומה הם לא עלינו חבלי משיח.
אין כאן בין שמאל לימין אלא מילים שאינן אומרות ולא כלום. הדיאגנוזה היא או אוטיזם או פרנויה. זה נוגע להם כאן נגיעה אישית ופרטית. בעולם של דורבן אחד ודורבן שניים טוב לחיות עם ישראל, אמינה ומאמינה, ומפחיד עד למאוד לחיות עם ישראל הנסה אין-יודע לאן ונמלטת מתוך הבועה בה היא כלאה את עצמה לדעת. לכן הם אומרים לנו מה קרה לנו - זאת הדרך בה הם בוכים על מה קורה להם. כדאי שנקשיב, חשוב שנדע.