"מזקנים אתבונן"

חלק הפסוק "מזקנים אתבונן" הם דברי דוד המלך בפרק קי"ט בתהילים, הנכתב לפי סדר אותיות הא"ב - 22 אותיות בא"ב העברי כפול 8 פסוקים לכל אות - סך הכל 176 פסוקים. לאמירה זו יש שני פירושים אפשריים: לטעמי, הפירוש המקורי הנכון הוא כבימי המקרא - "חכם אני יותר מן הזקנים", והפירוש השני הוא - "אלמד חכמה מן הזקנים" - נראה לי פירוש מאוחר, אולי מקורו בתקופת התלמוד, ואם לא, נראה לי כי רוחו תואמת תקופה זו. אלא שלענייננו, שני הפירושים משייכים לזקנים חוכמה. בקהלת אומר שלמה המלך בפסוק י"ג בפרק ד': "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל". המשוואה ברורה: חכם מול כסיל, מסכן מול מלך, זקן מול ילד, והפירוש של הפשט אף הוא ברור - הרי ברור כי יש חיסרון למסכנות מול המלכות, וברור שיש יתרון לזיקנה מול הילדות, והנה, אם חכם הילד המסכן - טוב הוא מהמלך הזקן. במשוואה זו הזיקנה טובה מהילדות, והמלכות עדיפה על המסכנות, אך החוכמה מחפה על הפערים והיא זו אשר מטה את הכף לטובת הילד המסכן. הדברים מתיישבים עם הנאמר בקהלת בפרק י"א פסוק י': "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, כי הילדות והשחרות הבל". בקהלת י"א ח' יש גם הסבר פילוסופי ליתרון הזיקנה, הגלום במשפט הבא: "טוב אחרית דבר מראשיתו". אמנם בסוף ספר קהלת מתוארת הזיקנה באופן ציורי באור שלילי, ("ימי הרעה"), בהם מידלדלים עד כדי איפוס כוחות הגוף, אולם תיאורים אלו הם עובדתיים גרידא ואינם ערכיים. התיאורים של ימי הרעה - מתאימים לחלק מהזקנים באופן סובייקטיבי, מבלי לגרוע ממעמדם ומיתרונותיהם של הזקנים על פני הצעירים, שאף להם מגבלות עד כדי תלות במבוגרים. זאת ועוד, בעוד כל ציבור הילדים תלוי במבוגרים - לא כל ציבור הזקנים מתאים לתיאור שבסוף קהלת, ההולם קבוצה מוגבלת מבין הזקנים. בספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות" בהוצאת "דביר" מהדורת 1981 (היו עשר מהדורות קודמות וכמה מהדורות מאוחרות יותר), יש תיאור אופטימי של הזיקנה, והתאמה לנאמר בקהלת "טוב אחרית דבר מראשיתו". להלן ציטוט דבריו: "הלוגותיראפיה, הנותנת דעתה על החלופיות שהיא ביסוד קיומו של האדם, אינה פסימית אלא אקטיביסטית. אפשר להביע זאת בדרך משל: הפסימיסט משול לאדם הרואה בפחד ובעצב כי לוח הקיר שלו, שיום יום הוא תולש דף ממנו, נעשה דק יותר עם כל יום חולף. כנגד זה, האדם המסתער בפעלתנות על בעיות החיים, משול לאדם התולש דף אחר דף מלוחו ומניח אותו למשמרת יחד עם קודמיו, לאחר שהוא רושם לו כמה רשימות-יומן בצדו השני. הוא יכול להגות בגאווה ובשמחה בכל העושר האצור ברשומות אלה, בכל החיים שכבר חי אותם עד תומם. מה איכפת לו שהוא מזקין? היש לו סיבה לקנא בצעירים, שהוא רואה, או להתגעגע על נעוריו שלו שחלפו? מה טעם יקנא באדם צעיר. היקנא בו על האפשרויות המזומנות לאותו צעיר, על העתיד הנועד לו? "לא, תודה רבה" יהרהר בלבו. "במקום אפשרויות יש לי ממשויות בעברי, לא רק ממשות העבודה שנעשתה והאהבה שנאהבה, אלא גם ממשות הסבל שנסבל. אלה הם הדברים שאני גאה בהם ביותר, אף כי אלה דברים שאין בהם כדי לעורר קנאה". עד כאן דבריו, התואמים עד כדי מסבירים את החלק האופטימי שבספר קהלת.