אריה גולן הוריד את ח"כ מיכאל בן ארי מהשידור בבוטות, בעיקר בגלל העובדה שהמרואיין הפך באחת למראיין של השדרן הבכיר. הוסף לכך את ה'חוצפה' שבהיפוך התפקידים המפתיע - המראיין היה לא אחר מאשר כהניסט מוצהר, שְׂנוּא נפשו של גולן השמאלן.
וכאילו לא די בכך, בדינמיקה זו הוסיף בן ארי 'חוצפה על חוצפה', כשהפך למראיין לא סימפטי (בלשון המעטה) מהסוג המביך, והשיב לגולן בשאלה באותה מטבע לשון שלו. כנגד שאלת גולן המפורסמת "איך זה להיות כהניסט מוצהר", השיב לו בן ארי "איך זה להיות איש גוש שלום מוצהר". הסגרת זהות שמאלנית רדיקאלית זו הביכה מאוד את גולן, שראה לנכון להכחיש זאת ולהטיח בפני בן ארי שהוא משקר. השאר כבר היסטוריה.
לעומת שלושת המרכיבים השליליים בדינמיקה של הראיון עם בן ארי, אחמד טיבי הוא האנטיתזה המוחלטת. למרות עמדותיו האש"פיסטיות טיבי הפך להיות בן בית ברשות השידור ובגלי צה"ל וחביבם של עיתונאים רבים. מעבר לתקשורת השמאלנית הסיבה לכך נעוצה לא פחות במרואיין עצמו, הידוע בחלקת לשונו ובעברית הרהוטה המתגלגלת בפיו (תוך גלגול עיניים), שאותה רכש כמובן בבתי הספר של האוייב הציוני.
יתר על כן, גם העובדה שטיבי נוטה להציג את עצמו ואת עמו הפלשתיני כקורבן, ובפרט של הכיבוש, הופכת אותו למרואיין מבוקש. לא סוד הוא שהתקשורת אוהדת קורבנות, במיוחד של הכיבוש הישראלי. זאת לא רק בגלל עמדותיה השמאלניות, אלא משום ש'הקורבן', הרוכש מטבעו את אהדת דעת הקהל והאמפתיה שלה כלפי סבלו, הוא עתיר רייטינג - לחם חוקה של העיתונות.
לעומת טיבי, ח"כ בן ארי אינו מסתיר את דעותיו האמיתיות, ומציג את עמדתו היהודית והימנית הגאה בגלוי ובישירוּת, ולמגינת ליבה של התקשורת - תוך שמירה על תרבות דיבור. מבחינה זאת יש לשדרן הבכיר, אריה גולן, שהטיח בזעם את הטלפון בפניו, מה ללמוד מהכהניסט המוצהר שיכול להקנות לו פרק בהלכות תרבות השידור.