לפני כחודש השתתפתי בסמינר של פלשתינים וישראלים, אנשי תקשורת וסטודנטים לתקשורת. נפגשנו שמונה מכל צד, בעקבה שבירדן, במשך חמישה ימים, ביוזמת מדרשת "אדם" ע"ש אמיל גרינצווייג מירושלים, ו- Future Generation Hands Association משכם.
חשבתי - סוף-סוף אפגוש פלשתינים אמיתיים, בשר ודם, ואשמע את דעתם על המצב, עלינו הישראלים, על חייהם, על העתיד. הייתי מוכנה למפגש קשה, מתסכל לעיתים, אך מלמד ומעניין. בשום אופן לא הייתי מוכנה לחוויה כמו זו שעברתי.
תחילה - המפגש עם הפלשתינים. קשה, מחייב, מאיר עיניים, מתסכל, מלמד. למדתי כי מתוך המציאות שבה הם חיים, קשה להם מאוד לקבל את העובדה שיש צד שני, שגם לישראלים יש ביקורת עליהם, ושגם הישראלים סובלים מן המצב. קשה להם להאמין שכובש אכזר כל-כך סובל מעובדת היותו כובש! הרי בעיניהם, בידינו האפשרות לשים סוף למצב, אם רק נרצה.
המפגש שאליו לא הכנתי את עצמי - היה המפגש עם ישראלים אמיתיים, בשר ודם, ועם דעתם על המצב, עלינו הישראלים, על חייהם, על העתיד. נוכחתי לגלות כי במובנים רבים היה זה המפגש הקשה מבין השניים. המפגש הקשה עם הפלשתינים היה מובן, ולכן מתקבל על הדעת. הרי לא חשבנו שהם יקבלו אותנו בפרחים ובחיבוקים. אולם המפגש עם הישראלים - תפס אותי לא מוכנה. גיליתי כי קשה לנו מאוד לשמוע דעות שונות משלנו, כשהן מגיעות מאיתנו ונאמרות גם לאוזני "אויבינו".
עברתי משהו במפגש הזה. שתי מילים מהדהדות בראשי מאז ולא נותנות לי מנוח - "הכיבוש משחית". הוא משחית כל אפשרות של הפלשתינים לחיות חיים "רגילים" - להתבגר, לבחור, לאהוב, לנדוד, להחליט, לטעות... אף אחת מחוויות ההתבגרות שאנו מרשים לעצמנו בקלות, אינה פשוטה עבור שמונה פלשתינים שפגשנו, ועבור אחרים כמותם. הכיבוש משחית. אותנו, את היכולת שלנו להאמין בזולת, בתום ליבו ובכוונות הטובות שלו. משחית את הסבלנות שלנו, את החמלה, את האמפתיה - גם כלפי עצמנו. הוא משחית את היכולת שלנו לראות במי שמולנו אדם השווה לנו בדעותיו, ברגשותיו, בכאביו, במחשבותיו.
אני שמה לב שמאז אני הרבה פחות סובלנית להתנהגות אלימה - ושהיא נמצאת בכל מקום. אני גם הרבה פחות מוכנה לקבל אמירות סתמיות, שנזרקות לאוויר ללא מחשבה. גם לעצמי אני לא מרשה יותר לזרוק לאוויר אמירות שאין מאחוריהן מחשבה ובדיקה. החלטתי להתחיל ללמוד ערבית, וללכת למחסומים, ולעוד מפגשים עם פלשתינים, ככל שיתאפשר. אני מרגישה שרק כך יש סיכוי שמשהו ישתנה. רק מן המפגשים האישיים האלו יוכל לצמוח שינוי אמיתי.
ובאשר לפלשתינים - הרגשתי שהמפגש יחלחל אליהם בהמשך, כפי שהוא ממשיך ומחלחל אלי. במפגש הרגשתי שאמנם במילים, בחזית האחידה שהציגו, שכל כולה אומרת "אתם אשמים! אנחנו בסדר!" - לא חל שינוי, אך חשתי כי משהו כן השתנה בתוכם. הרגשתי שהמפגש איתנו, ישראלים לובשי אזרחי, בעלי דעות מגוונות, נגע בהם. שבאירוע הבא בסכסוך האינסופי הזה - הם יחפשו, בשקט בשקט, איך רואים הישראלים את האירוע, איך נראה הסבל שלהם.
הרגשנו בחוויה משותפת לשני הצדדים רק כאשר מ' הזכירה כי כל חייה לימדו אותה לפחד מיהודים ולא לסמוך עליהם. אז הזכירה יעל את מה שכולנו שמענו במהלך חיינו - כי אסור לסמוך על הערבים, וכי גם אם נדמה לנו שהם חברינו, ברגע שנסתובב נזכה לסכין בגב. מצאנו משהו משותף: החינוך לפחד מהאחר... כשחיפשנו יותר טוב, גילינו עוד כמה דברים משותפים - תסכול, עניין באופנה, אהבה למוזיקה, רגישות, ורצון עז לדעת יותר על "הצד השני".
הבנתי עד כמה חשוב לשמור על ערוצי התקשורת בינינו פתוחים - ואם המנהיגים ואנשי התקשורת שלנו נכשלים לעשות זאת, האחריות של כל אחד מאיתנו הרבה יותר גדולה.
אני ממליצה לכל ישראלי, בלי קשר לדעותיו הפוליטיות, להשתתף במפגש כזה. בד-בבד אני חוששת כי קרב היום שבו אנו, הישראלים, ושכנינו הפלשתינים - נסרב ללכת למפגשים כאלו. שהרי ידוע לכל ש"אין עם מי לדבר".