בתחילת שנות השמונים שמע זרח לראשונה, כי לאחת המשפחות ביישוב אשר מרבית תושביו נמנו על אותו בית אב מדורי דורות, נעלם תינוק בן מספר חודשים בפרשה העגומה שנקראה "ילדי תימן". באותם הימים הועלה הנושא שוב, ולצורך בדיקת הפרשה הוקמה ועדה אשר נדרשה להגיע לחקר האמת.
הסיפור שהיה כך היה.
במסגרת העלייה מתימן, בשנות החמישים, שהו העולים במחנות עולים במשך חודשים רבים, עד להעברתם ליישובי קבע. באחד המחנות חלה התינוק ואושפז בבית החולים במקום. למורת רוחם של הוריו ועל אף חששם להשאירו לבד בבית החולים, הם נעתרו בלב כבד לבקשת הצוות המטפל. מדי יום הגיעה אימו לטפל בו ולהאכילו, אולם בבוקר אחד, כשהגיעה כהרגלה, נאמר לה שתינוקהּ נפטר ונקבר בבית הקברות הסמוך לבית החולים. הידיעה נפלה עליה כרעם ביום בהיר. האם הצעירה לא יכלה לעמוד בכאב, התעלפה וטופלה במקום, ואבי הילד הוזעק כדי לבדוק את הנתונים ואת הפרטים האישיים. קשה היה להורים לקבל את מות בנם ואת קבורתו המהירה מבלי שיהא באפשרותם להיפרד ממנו, והם ביקשו לראות את הקבר ולפתחו. בקשתם נתקלה בהתנגדות עיקשת מצד בית החולים, ורק לאחר דין ודברים הוחלט לפתוח את הקבר ולאפשר להם להיפרד מתינוקם.
הקבר היה ריק!
ההורים ובני המשפחה נותרו מול הקבר הפעור נדהמים והלומי כאב, ומולם, החלו הקברנים הנבוכים לכסות את הבור. צעקות רמות וחילופי דברים קשים בין הורי הילד ונציג העולים לבין נציגי בית החולים זעזעו את בית הקברות הדומם והוסיפו נדבך לחשדות לגבי אמינותן של השמועות על אודות היעלמות תינוקות אשר נולדו בבית החולים ההוא או אושפזו בו ולגבי ילדים רבים שבדרך מסתורית ביותר נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. בעוד נציגי בית החולים מיהרו להנפיק תעודת פטירה - אף שלא נמצאה הוכחה שהתינוק אכן נפטר - נרתמו קרובי המשפחה ואנשים טובים לחפש את התינוק שנעלם, אך העלו חרס בידם.
בעקבות המקרים החוזרים ונשנים הועלו חשדות שהתינוקות שנעלמו אומצו למעשה על-ידי משפחות אשר נבצר מהן להביא ילדים לעולם בדרך הטבע. עבור משפחות אלו קידשה המטרה את האמצעים. הן שילמו הון עתק לאימוץ לא חוקי, ובלבד שיזכו בתינוק, מבלי להתחשב בפגיעה הקשה בהורים הביולוגיים ובבני משפחתם.
מדי שנה בשנה, ביום הולדתו של הבן הנעלם, היו ההורים מתכנסים בחדרם ושקועים באבלם. כשכל בני גילו היו בסוף התיכון, הגיע הדוור ונקש בחרדה על הדלת. "יש לי מכתב רשום. תחתמו פה בבקשה", לחש ולא העז להישיר מבטו אל האישה המטופחת שעמדה בפתח. הוא הגיש לה את פנקס הדואר הרשום והצביע על המקום שעליה לחתום. האישה ניסתה לייצב את ידה, אך הרעד שתקף אותה הניב שרבוט לא ברור. "המדינה קוראת לו", נופפה במכתב אל עבר בעלה לאחר שהדוור מיהר להימלט מן המקום, וטמנה את המכתב בקופסת המסמכים מבלי לפתוח אותו.
במשך שלושים שנה נצרה המשפחה את כאבה, וכל ניסיון לשאוב ממנה פרטים נתקל במבטים כואבים ובמחסום ההדחקה המתמשכת שהביאה לידי השלמה מתוך חוסר אונים, לכן חשיפת הנושא בפעם הראשונה לאחר שנים רבות כל-כך והתייצבותו של אחד מן האחים מול הוועדה הממלכתית שהוקמה לחקור בנושא, הגבירו את התעניינותו של זרח.
מועד הקמתה של הוועדה המיוחדת נדחה לא פעם, ועלה החשד שמטרת הדחיות הייתה לפגוע בממצאי החקירה. ייתכן שקיוו כי חלק מן העדים או אחרים הקשורים לעניין לא יהיו עוד בין החיים עם חלוף השנים, הרהר זרח בשעה שהירוק החל לצבוע את נופי ההרים בדרכו צפונה, אולי תלו את הדחייה בבעלי תפקידים בכירים, שהעיתוי מבחינתם תמיד גרוע, או אולי היו זקוקים לזמן כדי להשמיד מסמכים שיכלו לשמש כראיה.
לאחר שסוף סוף הוקמה הוועדה, היא דנה בעניין במשך תקופה ארוכה, שמעה עדויות רבות, חלקן ממבוגרים מאוד שזיכרונם כבר לא היה צלול, ונחשפה למסמכים רבים, מהם מקוריים ומהם עדויות בכתב של אנשים שכבר הלכו לעולמם.
בסופו של דבר, הוועדה קבעה כי לא ניתן לשחזר את תהליך האימוץ משום שחסרים נתונים בארכיון המדינה, חלק מהמעורבים כבר נפטרו, חלק מהילדים אומצו חוקית, ובעיקר, משום שלא הגיעה שום פנייה מצד הילדים שנעלמו, שהרי בוודאי שאלו אלה את הוריהם לפשר אימוצם. משפחות שלמות השלימו עם המצב כי לעולם לא ידעו מה עלה בגורל ילדיהם והיה ברור לכולם כי כל ניסיון נוסף נועד לכישלון,אלא אם כן תתבצע היוזמה על-ידי הנעלמים עצמם, שכבר אינם ילדים עוד.
במהלך הנסיעה עלו במוחו של זרח מחשבות רבות על שלושת הימים האחרונים ועל הקשר שלהם לאירועי העבר. בעיני רוחו ראה שוב ושוב את פניו המאירות של האיש מהתרגיל ברגע הפגישה. הוא שחזר ללא הרף את השיחות האישיות, ולא הבין מדוע למרות גילוי הלב המשיכה עדיין לנקר במוחו פגישתם הראשונה בשנה שעברה, וכן נותרה בעינה השאלה מדוע התנדב לביצוע משימה זו. הפעם עליי לברר את כל הפרטים עליו, אמר לעצמו בנחישות, ושבע רצון מהחלטתו זו, הוא לחץ על דוושת הגז וכמעט חלף על פני ביתו מבלי משים.
לקול הנעילה האוטומטית של הרכב, מיהרה יסמין לקבל את פניו. דרך הדלת הפתוחה פרצו לחדר המדרגות ניחוחות תבשיליה המעולים של רעייתו, תבשילים ששמרה לאירועים מיוחדים בלבד, וכאילו התחרו בריחו המתקתק של השמפו שנדף משיערה כשעטפה אותו בחיבוק אוהב. צמודים כצעירים מאוהבים עלו במדרגות חרש חרש כדי לא להסב את תשומת לבם של שכנים סקרנים. הם נכנסו הביתה, ובעוד זרח מניח את תיקו על הדרגש בכניסה, נעלה רעייתו את הדלת מאחוריהם.
שולחן האוכל היה ערוך בטוב טעם. "את מחכה לאורחים?" קרא זרח מחדר האמבטיה.
"כן, הזמנתי ידיד נעורים שמזמן לא התראיתי איתו", השיבה ומיהרה למזוג לכוסו יין אדום. "כדאי שתמהר להתקלח, הוא אמור להגיע בכל רגע."
המקלחת החמה שטפה מעליו את עייפות הימים האחרונים. הוא גילח את הזיפים שכיסו את פניו והחליק את המסרק בשערו המלא שעזר לו להיראות צעיר ממניין שנותיו. נקי ומבושם ניגש אל אשתו, חיבק אותה מאחור, נשק בעדינות לעורפה ומשך אותה אל הספה.
"החלטתי להישאר היום בבית כי כבר מזמן לא התראינו," אמרה לו בחיוך. "הילדים יצאו לטיול ויחזרו מאוחר, לכן כל היום עומד לרשותנו", הוסיפה בחיוך כקוראת את מחשבותיו.
לאחר קבלת הפנים הנפלאה וארוחת הצהריים החגיגית השתרע זרח על הספה ובהה בתקרה. "על מה אתה חושב?", שאלה אותו אשתו.
"על מקרה דמיוני כמעט שקרה לי בימים האחרונים", אמר והחל לספר בשטף וללא כל סדר, כאילו ניתק הקפיץ שנצר את מחשבותיו עד כה. דבריו היו מבולבלים כל-כך, עד כי רעייתו לא הבינה דבר. הוא עצר לרגע את שטף דיבורו והחל לסדר במוחו את הפרטים, מן המוקדם אל המאוחר. "פגשתי אותו בקורס הראשון שבו קיבל הסמכה. כבר ממבט ראשון עוררו בי פניו תחושות מוזרות שעד היום אני לא מצליח לרדת לעומקן. בכל התקופה הארוכה שחלפה מאז הקורס הקודם, תווי פניו מרצדים במוחי. גם שמו המעניין והתחושה שהוא מחפש את קרבתי בכל הזדמנות מפליאים אותי מאוד. כבר בפגישה הראשונה הבטחתי לעצמי שאבדוק מיהו, אך בכל פעם משהו אחר צץ והנושא נדחק בזיכרוני, עד למפגש האחרון, שבו הופיע לתרגיל כאיש מילואים".
"מעניין." אמרה אשתו. "אתה חייב לערוך בדיקה מעמיקה. אם תזדקק לעזרה, אני כאן בשבילך." היא הכירה את בעלה. כל חייו עסוק היה בהגשמת שאיפותיו ובטיפוח משפחתו, ולא פעם הייתה היא זו שהושיטה לו יד פן "יטבע" בים השגרה.