את עתירתו לקיום משפט חוזר מבסס המבקש על שתי עילות.
הראשונה, היא העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) ל
חוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ועניינה קיום חשש ממשי לעיוות דין. המבקש טוען כי יצוגו בבית משפט השלום היה כושל, הן משום שעורך דינו (שהינו חסר ניסיון בתחום הפלילי) לא יידע אותו בכך שההרשעה, גם בלא מאסר, לא תאפשר לו לעסוק במקצועו כבוחן רכב. המבקש סבור כי מתקיימים בעניינו גם הטעמים הקבועים בסעיף 153 ל
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בגינם יש להתיר לו לחזור בו מהודייתו. כן טען המבקש כי ההשלכות לרעה על פרנסתו לא הובאו בשלב גזירת העונש.
העילה השנייה בגינה מבקש המבקש משפט חוזר מבוססת על העילה המנויה בסעיף 31(א)(2) ל
חוק בתי-המשפט, קרי: קיומן של עובדות או ראיות חדשות, שיש בהן - כשלעצמן או בהצטרף לחומר הראיות אשר הונח לפתחו של בית המשפט לראשונה - לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. המבקש גרס כי עקב היות ההרשעה מושתתת על הסדר טיעון, לא הזדמן לו להזים את הטענות שנטענו כלפיו: הוא טען כי כלל לא היה מודע לכך שהמנוע ברכבו גנוב.
המדינה לעומת זאת גרסה כי לו רצה המבקש להשיג על טענות אלו היה עליו לערער, ולא לבקש משפט חוזר בחלוף ארבע שנים, וכן כי המבקש לא הוכיח כשל בייצוג.