"רוב צה"ל עדיין פועל בתפישה של אפשרות של מלחמה גדולה ומתועשת מול צבאות סדירים, למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ולמרות התפרקות עירק וסוריה וצבאותיהן". דברים אלה השמיע ראש המגמה להגנת העורף במכללת בית ברל, תת-אלוף בדימוס ד"ר דב (דוביק) תמרי.
דב תמרי - בעל עיטור העוז מפשיטת קלקיליה באוקטובר 1956; מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, קצין מודיעין ראשי לשעבר וחוקר בכיר במכון לחקר תורת המערכה של צה"ל לשעבר - הרצה במסגרת סדנת אלפרדו למלחמה הבאה, שהתמקדה בהגנת העורף.
לפי תמרי: "היתרון של ארגוני הטרור המשתמשים באוכלוסייה אזרחית כמגן וכמסתור, על פני הגנתו של טנק המרכבה על חיילי צה"ל, וחוסר רצון פוליטי וחברתי של הישראלים לפנות את השטחים, גרמו להעדפת המגננה, כמצב יסוד אסטרטגי, על פני המתקפה. גם החדירות ללבנון, ליהודה, לשומרון ולרצועת עזה, למספר ימים או שבועות, קשורות למגננה ולא למתקפה. ארגוני הטרור מבינים היום שאף אם צה"ל יחדור לשטחים שבהם הם אוחזים, יהיה זה לא יותר מהישג זמני וחולף. לכן הם פתחו באסטרטגיה הנשענת על רקטות וטילים, המשוגרים בכמויות גדולות על אוכלוסייה אזרחית שלנו.
"מול מצב זה צה"ל לא גיבש תפישת הפעלה, שתחזיר לו את היתרון הצבאי הישראלי שהתקיים בין מלחמת העצמאות למלחמת יום הכיפורים. לכן, מחוסר ברירה, נוצר צורך להעתיק את המאמץ הלאומי אל הגנת העורף - הגנה על חיי האזרחים, הגנה על תשתיות ומפעלים רגישים ואבטחת שגרת החיים במדינת ישראל. אבל פיתוח פוטנציאל הגנת העורף חורג בהרבה מסביבת התפקוד הצבאי עד כה. המגננה האסטרטגית אמורה להקיף כמעט את כל תחומי החיים, והיא מחייבת ארגון שונה של מערכת הביטחון וחקיקה שעדיין לא קיימת. מאז מלחמת המפרץ הראשונה, לפני 24 שנים, מתנהל ויכוח - האם האחריות על הגנת העורף צריכה להיות במשרד הביטחון או במשרד אחר. נעשו מחקרים והוגשו המלצות, ומאומה לא השתנה. הסיבה לכך היא שאין הבנה ממשלתית וציבורית לגבי המשמעות של מגננה אסטרטגית על העורף, כזירה עיקרית של התמודדות עם ארגוני טרור קרובים ורחוקים".