רשלנות במשפט

רשלנות הינה משטר אחריות במשפט האזרחי (בעיקר) אשר מושתת על אשם. משטר זה עולה בקנה אחד עם מטרת ההרתעה היעילה של דיני הנזיקין, שכן המזיק יימנע מלהזיק מקום בו הוא יודע כי ישלם. משטר זה גם עולה בקנה אחד עם מטרת ההתרעה היעילה של דיני הנזיקין. מרביתם של דיני הנזיקין מבוססים על משטר הרשלנות, ומיעוטם: על משטר האחריות המוגברת (לדוגמא חוק הפלת"ד או חוק האחריות למוצרים פגומים). משטר הרשלנות דורש קיומה של חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, וקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק, לרבות אי-התערבות גורם זר בשרשרת הסיבתית. סעיף 35 לפקודת הנזיקין מגדיר רשלנות מהי: 35. רשלנות

עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. חובה כלפי כל אדם

החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. סעיף זה פורש בפרשת ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש). באותה פרשה הגיש נער בן 15 תביעה כנגד המועצה המקומית בית שמש, אשר נפגע מקפיצת ראש למים רדודים, בבריכה אשר מצויה בשטחה של המועצה. התובע גרס כי הנהלת הבריכה והמועצה המקומית התרשלו בכך שלא התקינו שלטי אזהרה במקום. השופט אהרן ברק (כתוארו אז) קבע כי בכדי שתקום התרשלות נדרשת חובת זהירות מושגית, אשר תקבע באם ביחס לסיכון מסוים חלה על המזיק הפוטנציאלי חובת זהירות, וחובת זהירות קונקרטית, אשר תקבע באם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, חלה על המזיק הפוטנציאלי חובת זהירות. חובת הזהירות המושגית לשיטת ברק, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה לצפות להתרחשות הנזק". לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו. הצפיות הנורמטיבית, במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות מתוך שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה, ותפקידם לאזן בין האינטרסים הנאבקים על הבכורה. מבין הדוגמאות לשיקולי מדיניות שיפוטית אשר תגבלנה את היקף חובת הצפיות הנורמטיבית ניתן למנות את הצורך להגן על שלמות הגוף והרכוש מזה, אך להבטיח את חופש הפעולה מנגד, מידת העומס אשר תוטל על בתי המשפט באם תוטל חובת זהירות בנושא מסוים, וכדומה. בין קטגוריות מסוימות של אנשים לבין קטגוריות אחרות של אנשים חלה חובת זהירות מושגית: לדוגמא בין רופאים לחולים, מורים לתלמידים וכדומה. הראשון חב לאחרון חובת זהירות. חובת הזהירות הקונקרטית תפקידה להשיב על השאלה באם בין המזיק הספציפי, לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שחובת הזהירות המושגית היא אבסטרקטית ועוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים, נזקים, פעולות, הרי שבמסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא אם אדם סביר יכל היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, אם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופייה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמטיבית באופייה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. בד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר נפסק כי על המזיק לצפות גם את אפשרות הפגיעה באדם רגיש ופגיע במיוחד. באותה פרשה, בעקבות תאונת דרכים, התפתח אצל התובע סרטן מסוג נדיר במיוחד ונפסק כי אם על הנהגים הרשלניים היה לצפות כי נהיגתם הרשלנית תקפח חיי אדם, מקל וחומר היה עליהם לצפות כי נהיגתם הרשלנית תזיק. הפרת חובת הזהירות: חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט באמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק, אלא השאלה היא מהו האמצעי שיש לדרוש כי יינקטו בו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על-רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה. גרימת הנזק: תנאי שלישי לאחריות בעוולת הרשלנות הוא, כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לזה האחרון נזק. המזיק יפצה אך ורק על אותו נזק אשר הינו כתוצאה ישירה מן המעשה הרשלני, ולא על נזקים רחוקים מדי, או כאלו אשר גורם שלישי ניתק את שרשרת הסיבתיות בין ההיזק לנזק. אך גם אם הנזק מרחיק מעבר לצפיותו של המזיק, עדיין, אם המזיק הינו 'כיס עמוק' (כגון חברת ביטוח), ראוי כי הוא יישא בנזק. מבחן הצפיות הינו מבחן כללי וגמיש, אשר ישתנה בהתאם לרבגוניות העוולות ולנסיבות החיים המסובכות והמשתנות (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר). בדנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד נפסק כי יש לזקוף לחובת המזיק את תוצאותיו של נזק גוף שנגרם עקב רשלנותו, אפילו לא צפה את השתלשלותו ואת תוצאתו הסופית. בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון נפסק כי גם נזק נפשי, או נזק לכבודו ולשמו הטוב של אדם עולה כדי נזק בר-פיצוי.

רשלנות רפואית הינה נגזרת של עוולת הרשלנות בכללה, ושל עוולת הרשלנות המקצועית בפרט. בדנ"א 1833/91, קוהרי נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות (טרם פורסם) נפסק כי אי-הצלחתו של ניתוח או נזק אשר נגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקיימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית, וכן כי כל רופא עשוי לטעות, אך לא כל טעות מהווה רשלנות. ב ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל נפסק כי: "אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו - על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בניסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה". הגם שבדיני הנזיקין "המוציא מחברו עליו הראיה" בתחום הרשלנות הרפואית, מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] יכול ונטל הראיה יועבר אל שכמי הרופא, להוכיח שלא התרשל: 41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה. הגם שסעיף זה לא חוקק באופן ספציפי למצבים של רשלנות רפואית, זהו השימוש השכיח ביותר בו, וזאת במקרים שבהם אדם נכנס לניתוח ויצא בנזק, ואין לו כל ידיעה על האופן שבו אירע הנזק.

האם חובת הזהירות חלה גם על גופים שלטוניים, והאם ניתן לחייב גוף שלטוני ברשלנות? שאלה זו הועלתה בעניין ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון. באותה פרשה הביאה עיריית ירושלים למעצרו של מר גורדון, בשל אי-תשלום קנס על חנייתה של מכונית במקום אסור, הגם שגורדון כבר מכר את מכוניתו לאחר, אך בשל התרשלות עיריית ירושלים, רישומי העברת הבעלות לא סודרו כיאות, וקנסות החניה המשיכו להגיע לגורדון. הגם שתביעתו של גורדון לבית משפט השלום נדחתה על הסף, היא התקבלה בבית המשפט המחוזי אשר קבע כי ניתן חייב גופים שלטוניים ברשלנות, ומקום בו גורדון הודיע שוב ושוב בפני עיריית ירושלים על התקלות במשרד הרישוי, נוצרה עבור העירייה חובה לבדוק את מקור התקלה ולמנוע את הישנותה. עיריית ירושלים ערערה באותה פרשה לבית המשפט העליון והעניין נדון בפני השופט ברק. השופט ברק קובע כי עיקרון השוויון מחייב הטלת חובת זהירות גם על הרשות, וכי בכל מקרה רשות יכולה להיות 'מפזר נזק' טוב, בהיותה כיס עמוק. לא זו אף זו: דווקא הכוח הרב אשר מוקנה לרשות מחייב הטלת חובת זהירות מוגברת עליה. ברק מודע לכך שהטלת חובת זהירות על הרשות עלולה לרפות את ידי העוסקים בתביעה הפלילית, לפגום בעיקרון סופיות ההליך הפלילי ולהציף את מערכת המשפט בתביעות, אך בכל זאת קובע כי ראוי שתוטל חובת זהירות על הרשות. השופט ברק מאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקובע כי מאותו הרגע בו נודע לעירייה על הטעות בזיהויו של גורדון בשל התקלה במחשב, היה עליה לצפות את נזקו, ועל כן העירייה חבה חובת זהירות קונקרטית לגורדון, והיא הפרה חובת זהירות זו כאשר המשיכה להסתמך על רישומי המחשב אודות "דוחות החניה" שלו, ביודעה כי רישומים אלו בטעות יסודם. בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי נדונו שיקולים אשר בגינם יש לסייג את חובת הזהירות של הרשות השלטונית כלפי האזרח. באותה פרשה תבע התובע את המפקח על הביטוח אשר כשל בפיקוח על חברות הביטוח, שכן המבטחת שלו פורקה, והוא לא יכול היה להיפרע ממנה בשל נזקו בתאונת דרכים. בית המשפט קבע באותה פרשה כי כאשר הרשות עוסקת בפעולה בעלת אופי שלטוני, ייתכן שתהיינה סיבות אחרות בגינן יימנע בית המשפט מלקבוע קיומה של חובת זהירות בין הצדדים. סיבות אלו נעוצות בנימוקי מדיניות כלליים, שאינם קשורים דווקא לדיני הנזיקין, למשל השאיפה להבטיח לרשות מרחב של שיקול דעת. כך למשל כאשר הרשות (כגון המפקח על הביטוח במקרה זה) עוסקת בניטור משאבי ציבור, או ההחלטה באם להפסיק פעילותו של מוסד פיננסי, תוך ידיעה שפומביות ההחלטה תוביל לקריסתו הסופית של המוסד ולנזק רב יותר: "במקרים מהסוג האחרון שהוצגו, בדיקת יסוד ההתרשלות פירושו העברת ביקורת שיפוטית על הכרעות הרשות, להבדיל מבדיקת חריגה מהתנהגות סבירה. הקריטריון של דיני הנזיקין בעניין של התרשלות אינו מתאים לבדיקת החלטות מסוג זה". באותה פרשה הוסבר כי קריטריון הרשלנות אינו מתאים לבחינת שיקול דעת מנהלי, שכן קריטריון הרשלנות קובע כי על המזיק הפוטנציאלי לשקול את גובה הנזק הצפוי לעומת עלות מניעתו, וכאשר מדובר בשיקולים של מדיניות, פרמטרים אלו אינם ניתנים לכימות מתמטי פשוט. עוד נפסק באותה פרשה כי הטלת אחריות על רשות שלטונית עשויה לשתק את פעילותה. באותה פרשה אובחנה גם הלכת גורדון: נפסק כי כאשר אנו דנים בחובת הרשות כלפי פרט בודד, אכן ראוי להטיל על הרשות את 'אימת התביעה', ברם, כאשר מדובר בחובת הרשות כלפי ציבור שלם, הנזקים שעלולים לקרות הינם סיכון הנובע מן החיים בחברה מודרנית מאורגנת. עם זאת, מציין בית המשפט, ייתכנו מקרים בהם הפעלת שיקול הדעת "חרגה מכל אמת מידה סבירה, או הייתה נעדרת כל אחיזה במציאות. במקרים אלו, אל לו לבית המשפט להימנע מהטלת אחריות, ולתת לרשות להסתתר מאחורי מסך 'שיקול הדעת'".

האם ניתן לתבוע שופטים בגין רשלנות? שאלה זו נדונה בבר"ע (ירושלים) 2315/00 - מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ואח'. באותה פרשה נאסר אדם עקב טעות של ראש ההוצל"פ. הוא הגיש תביעה כנגד ראש ההוצל"פ, והמדינה ביקשה לדחות את התביעה על הסף, היות ששופטים חסינים מפני נשיאה באחריות נזיקית, וזאת מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כי: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". נפסק באותה פרשה כי הגם שלא ניתן לתבוע את השופט בגין רשלנות, ניתן לתבוע את המדינה בשל אחריותה השילוחית. אומנם ישנה שאיפה שלא תוטל על השופט כל מרות למעט מרותו של הדין, מחד, אך מאידך עומדת מנגד גם השאיפה לשוויון הכל בפני החוק, לרבות המדינה כשולחת השופטים. נפסק כי תכלית הענקת החסינות לשופטים הינה יצירת בלם מפני רגשות נקם של מתדיינים אשר לא זכו בבית המשפט לתוצאה הרצויה להם. עם זאת, צוין כי כיום ביקורת על שופטים נשמעת בראש חוצות, ועל כן, אין סיבה שלא תישמע באופן מסודר גם בבתי המשפט עצמם. איזון בין מכלול השיקולים המתנגשים מחייב הגבלת המקרים בהם ניתן לתבוע שופט ברשלנות למקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאוד. נפסק כי הסייג המאפשר הגשת תביעה כזו נגד המדינה רק במקרים חמורים מאוד, יאפשר סילוק על הסף של תביעות שאינן ממלאות תנאי זה.

חובת הזהירות של נושא משרה בחברה נובעת מסעיף 252 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999: 252. חובת זהירות

(א) נושא משרה חב כלפי ההברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

(ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי אדם אחר. שוררת מחלוקת בקרב מלומדים, כלפי מי חב נושא המשרה בחברה בחובת הזהירות: האם רק כלפי בעלי המניות של החברה או שמא גם כלפי נושים, עובדים של החברה וכדומה? בע"א 741/01 - מאיר קוט נ' עזבון ישעיהו איתן ז"ל ו-3 אח נדונה חובת הזהירות של נושא משרה בחברה. באותה פרשה, בעלי מניות בחברה הסכימו למשוך את השקעתם מן החברה על סמך מידע שגוי אשר נמסר להם מטעם המנהלים. נפסק כי בנסיבות היות החברה חברה קטנה אשר בה האורגנים השונים סומכים זה על זה, חלה חובת גילוי מוגברת אשר הופרה.

בדיני העונשין אנו דנים ברשלנות הן כיסוד נפשי, והן כהתנהגות. רשלנות כיסוד נפשי מוגדרת בסעיף 21 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ונפסק כי רשלנות הינה: (א) אי-מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –

(1) שלעניין הפרטים הנותרים הייתה לפחות רשלנות כאמור;

(2) שאפשרות גרימת התוצאה לא הייתה בגדר הסיכון הסביר.

(ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע. בעוד שהיסוד הנפשי מסוג כוונה, פזיזות או עצימת עיניים דורש מודעות לכל רכיבי העבירה, יסוד נפשי מסוג רשלנות דורש דווקא אי-מודעות לאחד מרכיבי העבירה. הטלת אחריות פלילית בשל רשלנות הינה סיטואציה חריגה בדיני העונשין, אשר נועדה אך ורק למקרים קיצוניים, וזאת בשל חומרת הסנקציה הפלילית, והדרישה כי סנקציה חמורה זו תוטל אך ורק מקום בו הייתה למבצע מחשבה פלילית. זו הסיבה שעל עבירות שבוצעו מתוך יסוד נפשי של רשלנות מוטל עונש נמוך באופן יחסי: כך לדוגמא סעיף 304 לחוק העונשין מטיל שלוש שנות מאסר על גרימת מוות ברשלנות, בעוד שהריגה מתוך כוונה דינה עשרים שנות מאסר. בפסק הדין בש בו השליך הנאשם מקרר לחצר, וילדים אשר שיחקו במקרר זה מצאו את מותם לאחר שננעלו בתוכו, קבע השופט אגרנט כי מבחן האדם הסביר יקבע בידי בית המשפט על-פי נורמות של התנהגות ראויה, וכי אין נפקא מינה כי מרבית האנשים בציבור היו נוהגים בדרך דומה (קרי משליכים את המקרר הישן שלהם לחצר). רשלנות כהתנהגות פירושה התנהגות בלתי סבירה. בפסק הדין דויטש קבע השופט אגרנט כי רשלנות בדיני העונשין פירושה סטייה חמורה מסטנדרט התנהגות סביר.