מומחה המתמנה על-ידי בית המשפט, אמור לתת לשופט שירות ולא להחליט במקומו. למרבה הצער, מומחים שונים לא מבינים את מינויים מטעם בית המשפט, ואי ההבנה הזו בדרך כלל כיוון אחד לה;
- המומחה סבור כי הסמכויות שניתנו לו הן מופלגות יותר מאשר הן באמת,
- המומחה מעלה בהערכת תפקידו,
- המומחה מוסיף לעצמו סמכויות,
וכמובן שכל הוספה, הפרזה, הגזמה כזו, היא באה על חשבון בית המשפט, שצריך - אם רצונו לקבל את חוות הדעת - לצמצם את תחום הכרעתו.
הקשר הראוי שבין השופט למומחה הוא - צמצום עד כדי איפוס, של תחום הכרעותיו המשפטיות של המומחה, תוך הרחבת יריעת חוות דעתו המקצועית ככל האפשר, כאשר צריך שיהיו גלומים בה שפע אפשרויות ומגוון חלופות, לנוחיות שיקול דעתו וליעילות שיפוטו של בית המשפט.
כאשר מתקיימת מחלוקת בין הצדדים לדיון, אל לו למומחה להכריע בין הצדדים.
לדוגמא, לגבי הסוגיה - האם החלון המשמש לאוורור ולתאורה כנדרש וכמוגדר בתקנות יימדד לשם קביעת שטחו לפי המידות נטו [פתח אור ואוויר] או לפי המידות ברוטו [פתח בבנייה] - המומחה לא אמור להכתיב לבית המשפט החלטה. חוות דעתו יכולה לכלול את דעתו בנושא, אולם אינה אמורה לחסום דעה שונה.
הדברים עלו לדיון בבקשת רשות ערעור 1485/81 אולמן ואח' נ' רסקו בע"מ, בבית המשפט המחוזי בחיפה, והוחלט כי המומחה ימציא לבית המשפט מידע הנדסי כולל עלויות תיקונים גם לגבי אי התאמה נטענת אשר לדעתו של המומחה אינה כלל אי התאמה, וזאת בכדי שיהיו מזומנים לפני בית המשפט כל המידעים הנחוצים, לנוחיות הכרעתו וליעילות הדיון.
בית המשפט לא יכריע תחילה מהי הפרשנות הנכונה ורק לגביה תינתן חוות דעת המומחה, אלא להיפך, המומחה יציג בפני בית המשפט את כל הפתרונות ועלויותיהם, בהתאמה לכל טענה, ובית המשפט יברור את המוץ מן התבן.
ראה פרק "המומחה חייב להשיב על שאלות ענייניות של צד לדיון", בספר "ליקויי בנייה כרך א'" מאת א' בן עזרא בהוצאת "בורסי" תשס"ו, מעמוד 253 כולל פסק הדין הנזכר לעיל ככתבו ובמלואו.
ראה בעניין זה את החלטת נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת ש' ולנשטיין בבואה למנות שמאי מקרקעין כמומחה מטעם בית המשפט, כפי שהדבר משתקף בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 88 / 782 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, פד"י מ"ה (5) 625, עמוד 628:
"3. ב-17.9.68 מכרה המערערת 2 למערערת 1 70/100 מן החלקה האמורה. שוב נותק הקשר עם המשיבה, עד שבסוף 1979 הוגשה התביעה הנוכחית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לתשלום פיצויים בגין ההפקעה.
בתצהיר מטעם המשיבה מה-4.7.80 הביע נציג הסוכנות נכונות לשלם פיצויים "בהתאם לחוק ובהתאם לחוות-דעת השמאי הממשלתי" בגובה של 3,250 ל"י לדונם. שוב ניסו הצדדים לנהל משא-ומתן כדי ליישב את התביעה בפשרה, אך הדבר לא צלח בידם גם הפעם.
לבסוף מונה שמאי מטעם בית המשפט, שנתבקש לענות על 4 שאלות:
"א. להעריך את הקרקע ליום הקובע.
ב. לקבוע את השטח הנכון של ההפקעה.
ג. מבלי לקבוע אם על-פי דין מגיע לתובעים פיצוי בשל נזק על פגיעה בקרקעות הסמוכים לשטח המופקע, יקבע אם אומנם נגרם נזק כזה - ויעריכו ליום ההפקעה הנ"ל.
ד. בשומתו מתבקש השמאי להעריך את הקרקע בשני אופנים:
1) כולל המבנים שהיו עליה במועד הקובע;
2) ללא המבנים הנ"ל"."
השמאי שמונה נדרש לחשב ולהעריך את שומתו בהתחשב במגוון האפשרויות של פסק הדין שטרם ניתן, וזאת כדי למנוע ממנו את זכות ההכרעה ואת הצורך לעסוק בכך.
משמע, יקצר המומחה בהכרעה, וירחיב בחיווי דעה מקצועית שלשמה הוא מונה.
