טֵנְזִין גְיָאטְסו, הדלאי לאמה הנוכחי, אמר פעם: "למד את החוקים, כדי שתוכל לשבור אותם באופן ראוי". אלא שצ', אשר נאלץ לפנות לקבלת שירותים משפטיים, מצא עצמו תובע את עורך דינו שלו, בגין רשלנות מקצועית, ודורש עתה מפרקליטו (לשעבר) - את ההפך הגמור: "למד נא את החוקים והמועדים, למד אותם היטב, כדי שלא אפסיד במשפטי".
לא הייתם רוצים להיות במקומו של התובע: לאחר שהוגשה כנגדו תביעה בסדר דין מקוצר על-ידי בנק המזרחי, פנה צ' לקבלת שירותים משפטיים. בסופו של הליך, הוא מצא עצמו גם נכשל בכל טיעוניו, גם משלם הוצאות, וגם מתהלך שוב במסדרונותיו של אותו היכל - והפעם - כדי לנהל הליך משפטי נוסף כנגד מי שהיה עד לאחרונה, פרקליטו שלו.
בפסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ת.א. 14067/05), עוסק השופט פרידמן, מבית משפט השלום בחיפה, בניתוח מתחם האחריות המקצועית של עורך דין כלפי לקוחו. המסכת העובדתית רחבה מכדי לעסוק בה ביריעתנו הקצרה, אלא שדווקא התוצאה אליה הגיע בית המשפט, היא החשובה לענייננו, ויש בה כדי להאיר פן נוסף, חשוב בהחלט, בכל הקשור לחובות המקצועיות (והחוזיות) המוטלות על גבו של עורך הדין.
אם נדלג היישר להחלטת בית המשפט, הרי שמסקנתו אחת היא: עורך הדין התרשל בטיפול המקצועי אשר ניתן ללקוחו, ומכאן - שיש להחזיר לו את מלוא שכר הטירחה ששולם לו בתחילה, וכן לחייבו בהוצאות נוספות. בפועל, מדובר בשני מחדלים רשלניים של עורך הדין, שהוליכו לכך שהגנתו של לקוחו, חלשה ככל שתהא, לא נידונה לגופה בבית המשפט.
חשוב להדגיש: בית המשפט אכן מציין כי רשלנותו של עורך הדין לא הייתה בעצה משפטית לקויה, או בידיעה שגויה של המסגרת האקדמית-מקצועית בתחומו. הרשלנות המקצועית, כך מסתבר, נפלה ביחס לעמידה בסדרי דין ומועדים, ומצאה ביטויה באי-התייצבותו של עורך הדין לדיון, דבר שהוליך בתורו לפסק דין שניטל כנגד הנתבע -
ולא בוטל. אם לא די בזאת, עורך הדין חטא אף באי-הגשת הודעת ערעור ועיקרי טיעון במועד, משעה שהוחלט שלא לבטל את פסק הדין, ומכאן שגם היא נדחתה, תוך שהיא מהווה כלשון בית המשפט: "בבחינת אקורד צורם להתנהלות זו".
בית המשפט סירב אומנם להיענות לבקשתו של הלקוח, לחייב את עורך הדין גם בהוצאות אשר נפסקו לרעתו בתיק הנדון. לגישת בית המשפט, הבחירה לנהל תיק הנה של הלקוח ואין לחייב עוה"ד בתוצאותיה,
אלא במקרים בהם הייצוג הרשלני הסב נזק להגנה, ומוכח כמאזן ההסתברויות שסיכוייה היו טובים אלמלא אותו מחדל. בענייננו, קבע בית המשפט, כי בעוד שניתן לקבל שמחדלי עורך הדין הסבו נזק לבירור ההגנה -
הרי שסיכוייה לא היו משובחים, וסביר יותר שהלקוח היה מפסיד לו ניהל הגנתו לגופה.
והנה, חרף כל זאת, קבע בית המשפט כי על עורך הדין להחזיר ללקוחו את מלוא שכר הטירחה ששולם לו בגין שירותיו המשפטיים. טעם הדבר, קבע בית המשפט, הנו שהופר ההסכם בין הצדדים לייצוג ראוי, ומשכך קמה זכותו של התובע להשבת שכר הטירחה ששילם.
כבר בפתחו של פסק הדין, בחר השופט פרידמן לגעת ביסודות היחסים שבין עורך דין ולקוח, וקבע, כי עורך דין עשוי למצוא עצמו חב בפיצוי לקוחו מכוח בסיס חוזי או נזיקי. טעם הדבר הנו, שבפן הנזיקי של עוולת הרשלנות, כמו לגבי כל איש מקצוע הנותן שירות, חב עוה"ד בשירות סביר וזהיר של איש מקצוע מיומן, באותו עניין בו נטל עליו הייצוג, שעשוי להצריך בקיאות בענף ספיציפי של הדין או אף בכמה ענפים המקרינים לאותו עניין לשמו ניטל הייצוג.