ירושלים שלי היא בראש ובראשונה סמל התגלמות הקדושה. ירושלים היא משכנם המרכזי של הר הבית והכותל המערבי, עיר של חצרות אדמו"רים שאלפי חסידים מסתופפים בצילם, ומהשראה סמלית זו יונקת כל עשיית החולין שלי.
ירושלים שלי היא גם עיר של תרבות, מרכז פריחתם של מוסדות יצירה ואמנות. באחד מהם, בית הסופר, היה לי הכבוד להיות אורחת של ערב ספרות שהתקיים לרגל צאת ספר שירי "ציפור הדממה יורה". בהזדמנות חגיגית זו ציין המו"ל התל אביבי, ירון גולן ז"ל, את העובדה שיש לי תווי פנים ירושלמיות. מעבר למחמאה אישית ראיתי בכך תואר של כבוד שהעניקה לי העיר.
ירושלים שלי היא גם עיר של רבעים ושכונות, ואני כדיירת הקטמונים הייתי מזוהה באופן מובהק עם השכונה, המהווה עבורי מעין מיקרוקוסמוס של העיר כולה.
גלריה רחבה של דמויות מאכלסת את השכונה. טיפוסים עממיים הגרים בשכנות טובה לצד אקדמאים משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. דמויות אותנטיות מהדור הישן משמרות בנאמנות את מסורת העדות. ניחוחות מזרחיים מ"מטבחה של אמא" עומדים באוויר. קטמונים היא שכונה של קיבוץ גלויות, בתי כנסת לבני העדות השונות צצים בה ליד כל גבעה ועץ רענן. כשכונה פלורליסטית חיים בה בדו-קיום ובשלום מזרחים לצד אשכנזים, עולים חדשים לצד ותיקים, דתיים לצד חילונים.
המרקם העדין בין האוכלוסיות השונות בא לידי ביטוי גם במוסדות השכונה. בית ספר "גבעת גונן" ברוח ערכי תנועת העבודה, לצד מרכז קהילתי דתי "אחדות ישראל". הקירבה הפיסית לקניון מלחה ולאיצטדיון טדי מקנה לשכונה מיקום מרכזי בעיר. מרכזים עירוניים דוגמת מרכז כגן לתקשורת, מרכז הטניס וארגון איל"ה לרווחת הנכה, הם חלק בלתי נפרד מנוף השכונה. אז מי אמר שקטמונים היא שכונת מצוקה?
מכאן ערכתי את הגיחות השבועיות שלי לעיתונים, בעיקר למדור "מכתבים למערכת" (בצד פרסום כתבות ומאמרים בעיתון "קול הקטמונים"), ופה ושם חטאתי בכתיבת שירים שהופיעו בכתבי עת ספרותיים.