עד לא מזמן היו הישראלים באל.אי קבוצה עם נוכחות חזקה ודומיננטית, אבל ללא כוח פוליטי. הייתה תחושה שהישראלים כאן כל הזמן חיים בין שני עולמות. מצד אחד מרגישים אשמה על זה שהם לא חיים בארץ, עושים מילואים וקורעים את ה.... עם החברים שהותירו מאחור, ומצד שני לא מצליחים ו/או לא רוצים ו/או לא מנסים להתערות לגמרי במקום. גם הקהילה היהודית המדושנת בלוס אנג'לס לא אהבה את הנוכחות שלהם פה והסתכלה עליהם בהתנשאות.
אנחנו יכולים לאהוב את זה או לא, אבל זאת עובדה. אם עד אמצע שנות השבעים היה טפטוף של ישראלים לאל.איי, הרי שבשני העשורים האחרונים הנוכחות הישראלית כל כך מאסיבית שגורמים רשמיים נוקבעים במספר של 200 אלף ישראלים!
מי שקלט את הקטע היה הקונסול הקודם, אהוד דנוך, שהותיר כאן חותם עמוק. שלא כמו קונסולים קודמים שהתייחסו אל הישראלים כאן כאל 'נפולת של נמושות', דנוך קיבל זאת כעובדה שיש כאן קהילה ישראלית גדולה, שההצלחה הכלכלית שלהם הייתה מטאורית ועם זאת קשורים לחבל הטבור ששמו אמא-ארץ ישראל. אהוד דנוך זיהה את החוליה החסרה וקרא לילד בשמו: מתהווה כאן קבוצה של אמריקנים-ישראלים שזינקו כאן לצמרת כמו מטאורים. מה שנותר להם עכשיו זה לתרגם זאת לכוח פוליטי. להתארגן כקבוצה שתוכל למנף כאן מטרות ישראליות מובהקות.
כך קם לפני 3 שנים ארגון ILC - מועצת ההנהגה הישראלית ששמה לה כמטרה להנחיל ולהשריש זהות יהודית וישראלית לכל ילדי הישראלים שנולדו פה. יקי דיין, הקונסול שהגיע לכאן אחרי דנוך, הגביר והעמיק את הנוכחות הישראלית בלוס אנג'לס. בערב ראש השנה האחרון הונף דגל ישראל מול בניין הקונסוליה השוכנת בלב לבו של רחוב ווילשר היוקרתי.
ברגע שהחבר'ה הגדירו את עצמם כישראלים-אמריקנים והתנערו מרגשי האשמה הם התחילו להראות מה הם יכולים לעשות. אם במלחמת לבנון השנייה, לפני שקמה ILC, הגיעו להפגנת הזדהות עם ישראל כ-500 מפגינים, אז במבצע 'עופרת יצוקה' ארגנה המועצה הפגנת ענק שסחפה אלפי ישראלים ויהודים.
חגיגות יום העצמאות למדינה עוד לא הסתיימו כאן. בעצם, אנחנו נמצאים כאן בעיצומן. הלילה התקיים ערב התרמה במלון 'בברלי הילטון' היוקרתי במסגרת החגיגות למדינה. מועצת ILC , הפיקה אירוע שהיווה הפגנת כוח מרשימה.
אלי טנא, שוהם ניקולט ודני אלפרט חברו לבני אלג'ים, הבעלים הישראלי של ה'בברלי הילטון', הזמינו את רמי קלינשטיין ועינת שרוף והרימו ערב הוקרה לכבודו של ליאו דיוויד, ישראלי ויהודי יקר ואוהב ישראל גדול. ליאו דיוויד, איש האצ"ל לשעבר, נחת בלוס אנג'לס בשנות החמישים והיום הוא אחד הישראלים המצליחים ביותר באל. איי. הונו נאמד במאות מיליונים והוא עוסק בפרויקטים שונים מתחום הביגוד ועד לתחום ההפקות והתקשורת.
ליאו דיוויד הוא תורם כבד לישראל. הוא הקים את ארגון ידידי הוועד למען החייל באל.אי ומדי שנה הוא תורם לצה"ל מאות אלפי דולרים.
הערב האלגנטי והנוצץ כלל ארוחת ערב ומופע של רמי קלינשטיין ועינת שרוף שהובאו במיוחד מישראל. כל כסא נמכר ב-300 ו-500 דולר. הכל תרומה. את ההכנסות מהערב ישקיעו בהעמקת הזיקה והקשר של ילדי הישראלים כאן לישראל וליהדות.
זה היה מצעד מרשים של עשירי ונכבדי הקהילה הישראלית: חיים סבן, יונה גולדריצ', סטנלי בלייק, חיים רביבו, האחים מני, מייק בורשטיין, מיכאלה ברקו, מוטי רייף, יוקי שרוני.
על-רקע שירים של שלמה ארצי ותמונות מתחלפות על מסך של גבורים ישראלים, ליאו דיוויד קיבל את אות יקיר הקהילה. אנתוניו וילאגרוסה, ראש עיריית לוס אנג'לס, בירך והרעיף שבחים על הישראלים וישראל, ואחרי נאומים קצרים שהגדירו את מטרות הארגון ויעדיו, פצחו רמי קלינשטיין ועינת שרוף במופע.
רמי קלינשטיין ועינת שרוף "הרימו" את האולם. כששרוף עלתה לבמה, עם נוכחות בימתית כובשת, חום וקשר בלתי אמצעי שהיא יוצרת עם הקהל, היא סחפה את כולם שצהלו, פיזזו ורקדו ברחבת הריקודים. בזה אחר זה העלתה לבמה לשיר איתה את חיים סבן, מאיר פניגשטיין, הלא הוא פוגי מלהקת כוורת שמפיק כאן את פסטיבל הסרטים הישראלי, נועה תשבי, פיני כהן (אח של יזהר כהן וכוכב גדול כאן), מייק בורשטיין (הלא הוא 'קונילמל') ו....את הכדורגלן, החתיך ההורס, חיים רביבו. בסוף היא פצחה בדואט עם רמי קלינשטיין, והשניים האלה ביחד זה "חבל על הזמן".
הקהל היה מעולף. אנשים גדשו את המעברים והרחבה. שרו, רקדו, צווחו, התפתלו, נשקו, ואהבו את עינת וזה את זה.
הייתי בלא מעט אירועים באל.איי. הופעה כה סוחפת וכובשת וקהל כה מתמסר מזמן לא ראיתי.