מזמן הבינותי כי מאחורי כל סיפור ילדים מסתתרת מחשבה בוגרת, שהרי מספר הסיפור רצה לשעשע את המאזין אבל גם להעביר לו מסר. בלשון ילדים.
אחת המעשיות שרצה מימי קדם במזרח התיכון נובעת מסיפורי נאסר א-דין חודג'ה - מעין דמון רניון של המזרח התיכון. באחד הסיפורים הציע נאסר א-דין לכליף ללמד את סוסו לדבר בלשון בני אדם. תן לי שנה, כך נאסר א-דין, ותוכל לנהל עמו שיחות על ענייני יומיום. החזון מצא חן בעיני הכליף. על יועציו אינו סומך במיוחד. אם יוכל לשוחח עם סוסו, יגיע לבטח למסקנות מרחיקות לכת. וכך הסכים להצעה וציווה למלא את כל מחסורו של המורה המלכותי לחיות. רק הזהיר אותו אזהרה שולית לאשר יקרה לו אם הסוס לא יצליח לעמוד בבחינות.
מחוץ לארמון שאל חברו של נאסר א-דין את רעהו האם נסתתרה בינתו. איך תוכל לבצע את שהבטחת? נאסר א-דין חייך. שנה שלמה לפנינו, אמר, הכל יכול לקרות. אולי הכליף ימות. אולי הסוס. אולי גם אני. אבל במשך השנה איהנה מכל טוב. זוהי אגדה נצחית שמשתמשים בה גם היום. כל השחקנים המשוטטים על הבימה המזרח תיכונית וגם אלה שמעורבים בה מרחוק – משחקים על זמן. כל מומחה אמיתי שיבחן את עמדות הצדדים ויעריך את יכולת הביצוע של כל אחד מהם, יאמר לאחר זמן קצר כי לא ניתן לספק כעת את הסחורה המעשית: הסכם שלום קבוע.
במציאות המזרח תיכונית, הסיכוי להגיע לתוצאות מדיניות ארעיות מבוסס על שני משאבים: הצהרות וזמן. יכולת המלל של השחקנים במזרח התיכון מפותחת מאד. הם מאיימים. מבטיחים. יכולת הביצוע – רחוקה מאד. השחקנים יודעים זאת. להערכתם, מותר להם להבטיח ולא לקיים. מותר להם להצהיר על שאיפות שלא ניתן להשיגן. הם בונים את המוניטין שלהם על מלל ואיומי כוח. הם סומכים כי האירועים החדשים שצצים באזורנו בכל יום, ידחקו וישכיחו מהזיכרון של המאזינים להם את ההבטחות של אתמול.
בדיקה סטטיסטית של יוזמות השלום או תהליכים לקראת השלום שנחתמו בעשר השנים האחרונות, תגלה ריבוי הצעות וביצועים מינימליים. חלק ניכר מהמציעים לא התכונן בעת החתימה ליישם את הצעתו. הוא העריך כי "משהו יקרה לצד השני", או שיצוץ אירוע שיהפוך את ההסכם לבלתי רלוונטי. הערכה מציאותית.
הסוד הפשוט הוא שישראל תקועה במזרח התיכון כמו עצם בגרון. הפער בין תבנית ההתנהגות של ישראל ובין שכנותיה הוא ללא יכולת גישור במשך עשרות שנים. הפער ברמת היכולת של ישראל לעומת שכנותיה הוא מקור לקנאה ואיבה מפעפעת. מצב זה לא ישתנה באמצעות הסכמים. אין עדיין מספיק חומר ליצירת מכנה משותף. לא הצלחנו עדיין לפתח מכניזם של עבודה הדדית שתניב פירות לשני הצדדים. דוגמא? פרויקט משותף (תעלת הימים, אזורי סחר משותפים). בכל פעם שמתפתחת יוזמה כזו, מישהו טורח בצד הערבי לנטרל או להקטין אותה.
ומבחינה מדינית, מה יצא למנהיגים הערבים מסיום הסכסוך עם ישראל? לנצח את ישראל, לא יוכלו. לקבל את שהפסידו באיוולתם במלחמות – כנראה שלא יקבלו. על המיתוסים שטיפחו במשך עשרות שנים (האדמה הכבושה של פלשתין שתוחזר, הפליטים שיחזרו לאדמתם, ירושלים שתהיה בירתה של המדינה הפלשתינית) יאלצו לוותר. אז לשם מה הייתה המלחמה הממושכת ב-100 השנים האחרונות? כדי להימנע מלהגיע למסקנה המתסכלת הזו, גיבש לו השחקן הערבי המדיני את מתכונת המשא-ומתן שלא יגיע לעולם לסיומו.
המעניין הוא שכך פועל גם השחקן הישראלי המדיני. נבחן את הצד המעשי הישראלי של הסכם קבע לשלום עם הפלשתינים: האם יש סיכוי שהישובים העירוניים שהוקמו ביהודה ושומרון יורדו? היש סיכוי שירושלים המזרחית תוחזר לשלטון לא ישראלי? היש סיכוי שישראל תסכים לשובם של הפליטים לשטחי ישראל? היש סיכוי שנרד מרמת הגולן? סיכוי אפסי. לכל ההחלטות הללו אין הסכמה בישראל, אפילו לא באופן דמוקרטי.
נניח לחזון ונבחן את היכולת התשתיתית של ישראל לעמוד במשימה. ראינו כמה זמן לקח לישראל לעכל (וטרם סיימה לעשות זאת) את העקירה של 8,000 מתיישבים מרצועת עזה. ארבע שנים חלפו מאז ההינתקות מרצועת עזה, ולא נראה שהמדינה הצליחה לשכן את המפונים בישוב חליפי. מה יקרה אם ישראל תנסה לבצע שינוי דומה לגבי יהודה ושומרון? מדובר ב-250,000 נפש. זוהי עבודה ל-20 שנה. אין לישראל יכולת תשתיתית לבצע זאת. מציאותי יותר לחתום על הסכם שישראל עומדת להנחית חללית מאוישת על הירח בעוד שנתיים. ועוד לא דיברנו על הפן האידיאולוגי, החברתי. על המהומות שתפרוצנה בישראל בין המתיישבים לממסד הפוליטי הנוכחי, ברגע שינסו לבצע את ההינתקות ביהודה ושומרון. אירועים כאלה יפגעו אנושות בחוסנה של ישראל. הממסד יודע זאת. המחשה לכך ישנה ב"יכולת" של המדינה להסיר את 15 המאחזים הבלתי חוקיים. ישראל מחויבת להסרתם לפי "מפת הדרכים". האם המחויבות בוצעה? ראינו את פרשת עמונה. ובימים אלה את הניסיון להסיר נקודת ישוב פעוטה, מעוז אסתר. שעות קצרות לאחר שהוסרו מתקני האכלוס בנקודה על-ידי מג"ב, הם הוקמו מחדש על-ידי המתיישבים.
אם למדינת ישראל אין יכולת לבצע את שהבטיחה לנשיא ארה"ב, מדוע היא מבטיחה לו הבטחות מחייבות? התשובה פשוטה. היא "משחקת" במשחק הזמן. היא מקווה שבמהלך השנה הקרובה משהו יסיח את הדעת מההבטחות. זוהי טקטיקה בדוקה שנוסתה בעבר ולא הכזיבה. הטקטיקה מבוססת על רכיבים שהצד הפלשתיני נדרש או צריך לבצע, וכמובן שאין סיכוי שיוכל לבצע זאת. דוגמא? הרשות הפלשתינית תפסיק לתמוך בטרור באופן מעשי. הרשות הפלשתינית תכיר כי המדינה היהודית היא בעלת אוריינטציה יהודית. אלו הן דרישות שידוע מראש שאין סיכוי שיתקבלו או יבוצעו על-ידי הצד הפלשתיני. הם לא בשלים לכך. הסחת דעת אחרת ופופולרית מבוססת על תקרית אלימה בין הצדדים שתיצור אסמכתא לחוסר יכולת להמשיך. טקטיקה זו מבוססת על הפלגנות אצל הרשות הפלשתינית ועל הבחישה של מדינות נוספות בתהליך (סוריה, אירן). דוגמא? מלחמת עופרת יצוקה והאירועים שקדמו לה.
גם הצד הפלשתיני משחק באותו משחק. הממסד של הרשות הפלשתינית מפוצל לפחות לשני פלגים. הפת"ח ונספחיו והחמאס ונספחיו. אין מדובר בשתי מפלגות אלא בשני אויבים שלא מהססים לפעול בכוח האחד כנגד משנהו על-מנת לתפוס את השלטון. פיצול כזה מונע מהגעה להסכם תיאורטי. הגורמים המניעים את הרשות הפלשתינית אינם מעוניינים בהסכם שלום עם ישראל. לכל היותר הם מעוניינים בהפוגה עד לסיבוב הבא. גם ישראל לא מעוניינת בהסכם שלום עם הרשות. הסיכונים והויתורים גדולים מדי והרשות חלשה מדי. וכיוון שאסור לומר את המילה "לא" בשיחות השלום, משתמשת ישראל בשיטת ה"כן, אבל", ובאלמנט "משיכת הזמן". פילוג אצל האויב הוא נצרת הביטחון של ישראל ועל נצרה זו ניתן לסמוך תמיד שתמנע הגעה להחלטות קשות עם הפלשתינים.
וכך אנו משחקים ב"משחק הזמן". כל הצדדים. מצהירים הצהרות, עושים מינימום, מושכים זמן ומקווים לטוב. זה כל הסוד. הוא נוסד באגדה של נאסר א-דין חודג'ה.