התמיכה האמריקנית בישראל אינה מובטחת. רוב הציבור אינו יודע היסטוריה ואינו זוכר. לכן, הולך שולל אחרי סיסמאות נבובות. ארצות-הברית (תחת ממשל רוזוולט הדמוקרטי) הפריעה - עד שלב מאוחר למדי - למאמצים להציל יהודים מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה (ראוי לציין, כי הממסד הציוני והממסד היהודי בארצות-הברית לא סייעו ליהודים הנרדפים, והפריעו למאמצים להציל יהודים).
ממשל טרומן (דמוקרטי) כמעט התנגד להקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח - עקב הכשלונות הצבאיים בחזית ירושלים ובחזיתות אחרות במרס 1948. ממשל טרומן הטיל אמברגו על העברת נשק, ציוד צבאי ולוחמים למדינת ישראל. האמברגו הזה נמשך עד תחילת שנות השישים.
במלחמת סיני כפה ממשל אייזנהואר על ישראל לסגת מסיני, ולפניה סירב למכור נשק לישראל, והכשיל מכירת מטוסי סילון קנדיים לישראל. לכן, פנתה ישראל לעזרת צרפת - עד שבגדה בנו.
ממשל קנדי (דמוקרטי) החליט להעביר לישראל - לא ישירות, אלא באמצעות מחסני הנשק האמריקניים בגרמניה - טנקים "פטון" M-48 וסוללות טילים נ"מ "הוק". ההחלטה בוצעה רק אחרי רצח קנדי - בידי הנשיא ג'ונסון יורשו. ממשל ג'ונסון החל לספק לישראל גם מטוסי קרב. ראשונים היו אמורים להגיע מטוסי תקיפה "סקייהוק" A-4, אלא שמלחמת ששת הימים הקדימה את הספקתם.
על-רקע המלחמה הקרה - ובעיקר, מלחמת וייטנאם - קיבלה מלחמת ההתשה משמעות חשובה. ממשל ג'ונסון סיפק לישראל אמצעים ללוחמה אלקטרונית, טנקים, תומ"תים, אמצעי לחימה, מטוסים "פאנטום" F-4, מטוסי תובלה "הרקולס" C-130, מסוקים ועוד. כך, החלה ההסבה הקשה של צה"ל - ובעיקר, חיל האוויר - מציוד צרפתי לציוד אמריקני.
ממשל ניקסון (רפובליקני) לא אישר לישראל להגיב על הפרת ההסכם להפסקת-אש בתעלה. כך, החלה להיווצר התשתית למלחמת יום הכיפורים. במהלכה עיכב ממשל ניקסון את הרכבת האווירית ואת הרכבת הימית, שהוסכם עליהן מראש עם ישראל - למרות שחיל האוויר, השיריון והתותחנים הישראלים הגיעו אל מתחת ל"קו האדום" של ציודם. יתר על כן, הוא מנע מצה"ל להשמיד את ארמיה 3 המצרית - כל זאת כדי להיכנס במקום ברית-המועצות למצרים.
גם הממשלים הידידותיים לישראל (ג'ונסון, ניקסון, רייגן, קלינטון ובוש הבן) לא נמנעו מלפגוע בהבנות יסודיות עם ישראל ובאינטרסים חיוניים לישראל. עתה הגיע ממשל, שאינו מתחשב כלל בישראל, ויפעל לקול מצהלות העלית הישראלית והתקשורת שלה.
"נראה אפוא שאובמה אימץ את הגישה הערבית שמדינה פלשתינית היא הכרח, הן לעולם הערבי והן לעולם כולו, ושחובה עליו להביא את הסוגייה לידי גמר אחת ולתמיד. אוזנו של נשיא ארה"ב כרויה למצפון הרע של מדינות ערב כלפי 'הסבל הפלשתיני', אשר לו הן אחראיות במידה רבה, יותר מאשר לצורכי הביטחון של מדינת ישראל" -
כותב ד"ר מרדכי קידר, מזרחן ידוע מאוניברסיטת בר-אילן - "ו
הכישלון הישראלי בעניין זה נובע מהמסרים שהעבירה לו הממשלה הקודמת בביקורו בארץ בשנה שעברה [אובמה היה בארץ בעת מסע הבחירות שלו]. דבריו על הסוגייה הפלשתינית מזכירים את אלה של לבני ושל אולמרט בקץ כהונתם, וניכר שהוא הפנים כמה מהמסרים שהם העבירו לו. ממשלת ישראל החדשה טרם הצליחה להנחיל לו ולצוותו את האופן שבו היא רואה את המציאות במזרח התיכון, ונראה כי המשימה העומדת בפניה בתקופה הקרובה אינה קלה כלל ועיקר [ההדגשות שלי - אב"ץ]".
בסיקור ביקור נתניהו בוושינגטון חיפשו כמעט כל אנשי התקשורת איך יושפל ראש הממשלה שם, ואיך ילמדו אותו לקח. התקשורת קיוותה, בנתה ציפיות; וכרגיל, התאכזבה... ואיכזבה. בדרכם חזרה ארצה כבר הילכו אימים על הכל, הנה מגיע הלחץ האמריקני, והנה סוף-כל-סוף ניפטר מה"שטחים", מההתנחלויות, מירושלים... ממש מכירת חיסול במחירים מתחת לקרן.
עכשיו מתברר, שהנשיא מובארק לא יגיע לוושינגטון עקב אבלו על מות נכדו, והנשיא אובמה, שלא יבקר בישראל, לא יישא את נאומו המתוכנן בביקורו במצרים. כך, ייוותר לתקשורת הישראלית הרבה זמן לבלבל את מוחנו בהשערות ובסברות-כרס, שהם יוצרים או מעתיקים ממקורותיהם העלומים וממחזרים ללא-הרף... עד המפולת הבאה של ציפיותיהם, וחוזר חלילה.
האם תוכל ממשלת נתניהו להעביר לבית הלבן את מסריה כשהתקשורת והעלית הישראליות פועלות נגדה, ומשדרות את המסרים הנגדיים? נראה לי, כי עוזי ארד (ראש המועצה לביטחון לאומי) ואחרים בסביבה הקרובה לנתניהו לקחו זאת בחשבון כשהתכוננו לקראת החלפת השלטון. עם זאת, קשה להבין איך יעשו זאת - ובעיקר, כששלחו את שמעון פרס - שליח לא-אמין בעליל, שלמרות שמאמין שאין צורך ללמוד היסטוריה (או ללמוד כלל), יש לו רעיונות אחרים לחלוטין - להביא את דברם לנשיא האמריקני, המוקף בעדת יועצים אנטי-ישראלים. נראה, כי נתניהו ואנשיו סומכים על התהליך הפוליטי האמריקני, שבו יש לידידי ישראל בקונגרס חשיבות גדולה ביותר. לא אחת הניאו שיקולים כאלה ממשלים ממדיניותם, או עידנו אותה.