הפקעה לצורכי ציבור אמורה להיות הפקעה לצורכי ציבור ממש, כגון - למטרת שטחים ירוקים, הרחבת דרכים, שימור אתרים, מבני ציבור הנקובים בחוק והכול בהתאמה לסעיף 188 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965.
כמובן שהפקעה לצורכי ציבור צריכה להיות מוגדרת מראש מבחינת שיעורה ומטרתה, והשיקולים של ההפקעה צריכים להיות גלויים ושקופים, ולכלול את זכויותיהם של הנפגעים מהתוכנית הפוגעת כולל התחשבות והתחשבנות בעניין שיעורי הפיצויים המגיעים לנפגעים מהקופה הציבורית.
עוד יש לדעת, כי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ומשרד מהנדס העיר מהוות רשויות מנהליות, אשר חלים עליהן כללים שונים מאלה החלים על פרטיים, וזאת מפאת הכוח והסמכות שבידי הרשות המנהלית, לעומת מי שניצב מולה.
האזרח הקטן נותן קרדיט רב לרשות המקומית ולרשות הרישוי ויוצא מתוך הנחה כי דרישותיה של רשות מנהלית כמו גם של כל גוף ציבורי הן דרישות המושתתות על החוק וכי כל מהלכיה הינם בהתאם לכל דין ובתום לב.
האזרח הקטן אינו מעלה בדעתו כי בבואו לקבל מידע או לדרוש דרישה מהרשות המנהלית, ניצב מולו נציג מתוחכם ומתחכם של הרשות, שכל מטרתו היא להערים על האזרח במקרה הטוב - ולהונות אותו במקרה הגרוע, ביודעו ובנצלו את המצב בו הרשות המנהלית מהווה מנגנון רחב יריעה הכולל בתוכו יועצים ועורכי דין, ואילו האזרח הקטן הוא בדרך כלל חסר אמצעים ואינו מיוצג.
האזרח הקטן בדרך כלל מאמין לנציג הרשות המנהלית, כאשר מוגש לו, לאזרח, חשבון לפירעון או דרישה אחרת כלשהי, והוא סמוך ובטוח כי החיוב או הדרישה - בדין יסודם.
במציאות - לא תמיד כך הם פני הדברים, ויש מקרים רבים בהם דרישות הרשות המנהלית הן מופרזות או אף מופרכות, והשירות שהאזרח מקבל ממנה הוא חלקי, מוטה, מטעה וטומן לו פח.
כך קרה בשכונת מגורים - שיכון דרום בזיכרון יעקב, בה בוצעה הפקעה לצורכי ציבור של 40% משטחי המגרשים, על-פי תוכנית מתאר חדשה פרי יזמת מנהל מקרקעי ישראל. בשטחי ההפקעות - במסווה של שטח פתוח לצורכי ציבור - נבנו ...בתים למכירה, [או שנמכרו מגרשים לבנייה], לאחר שהמגרשים הופקעו מהתושבים ללא תמורה...
ראה גם ת"א 661/97
אזיס אליהו ורחל אברהם נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מרחב תכנון תל אביב, בית המשפט המחוזי בתל אביב, שופטת: צ' ברון, פסק דין מיום י"ד באב תשס"ד [4 באוג' 2004].
פסק הדין מופיע בתקדין - תק-מח 2004 (3) 5425.
בתיק זה מדובר בבעלי זכויות מוגנות בקרקע אשר ניהלו במשך עשרות שנים [מאז 1959] בית עסק קטן שהיווה מקור פרנסה להם ולעובדיהם. אלא שהמבנה והיעוד בהם מדובר היו בניגוד לתוכנית המתאר החלה, ובמצב דברים זה הונפק מדי מספר שנים אישור של שימוש חורג, שהוארך מעת לעת.
בבוא היום, נטען על-ידי עיריית תל אביב כי השטח בו מדובר אשר כולל את בית העסק - מיועד להפקעה לצורך סלילת כביש ולכן התוקף של ההיתר פג ולא יינתן עוד היתר לשימוש חורג.
בעלי הזכויות בקרקע לא קיבלו את עמדת העירייה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ופנו למצות את זכויותיהם בערכאות.
במהלך המשפט נתגלו דברים מעניינים, אף מפתיעים ובלתי צפויים:
תכלית ההפקעה לא הייתה כלל סלילת כביש אלא ...שיווק מסחרי של מגרשים לבנייה, וה"סלילה" בה מדובר הייתה אחיזת עיניים והטעייה.
העירייה הטעתה את התובעים גם בעניינים אחרים.
להלן ציטוט סיכום פסק הדין ככתבו וכלשונו:
"במקרה דנן הנתבעות פעלו בחוסר תום לב קיצוני ומטרותיהן לא היו כשרות.
העירייה לא הייתה גלויה עם התובעים בעניין מהותי ביותר: תכלית ההפקעה. בענייננו שיווק מגרשים אינה תכלית ראויה להפקעת שטח הקרקע וכאשר היא מגיעה במסווה של סלילת כביש היא אף גובלת בזלזול. התנהלותה של העירייה במקרה זה אינה ראויה.
העירייה הטעתה את התובעים גם בעניינים נוספים. העירייה העניקה לתובעים רישיונות מזה עשרות שנים וביום 28/11/1996 אף החליטה לתת ארכה של שנתיים לפעילות העסק. למרות זאת, חודשיים לאחר ההחלטה בעניין הארכה העירייה הודיעה לתובעים כי עליהם להסתלק מהשטח.
מעבר לכך , דרכים לצמצום נזק התובעים כלל לא נבדקו על-ידי העירייה והיא התעלמה מזכותם של התובעים לפיצוי הוגן.
במצב הנתון בפניי אין ספק כי הנזק שיגרם לתובעים הוא לאין שיעור גבוה מהתועלת שתצמח לציבור מההפקעה. בהתחשב בנסיבות האמורות, באיזון בין זכות הקניין והזכות לפרנסה של התובעים לבין הצורך הציבורי בהפקעה, הכף נוטה באופן ברור לטובתם של התובעים.
לפי כל האמור לעיל, אני מקבלת את תביעת אליהו אזיס ורחל אברהם ודוחה את התביעה שכנגד מטעם עיריית תל אביב והוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
אני קובעת כי אין להפקיע את הקרקע ואין למסור את החזקה בה לעיריית תל אביב".
פסק הדין מציג בפני הקורא סיפור מהחיים של התנהלות מול העירייה והוועדה לתכנון ולבנייה, אשר שלא כדין גוררות את האזרח הנזקק לשירותי רישוי מהן להתדיין בין כותלי בית המשפט במשך שנים כדי להגיע אל שלו, דבר שהיה יכול להימנע ואף צריך להימנע בהתנהלות נאותה של הרשות.