הביטו וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים על המניע האחד הזה - הגאווה האישית. היא הורסת כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים. לכן אנו מוזהרים לסלק אותה עד תום, משום שהיא אם כל חטאת.
במאי סרטים יהודי מפורסם בגרמניה, סיפר כי תחושת הריקנות הזאת היא שגרמה לו לחפש משמעות אחרת בחיים, עד שהביאה אותו לחיי אמונה ושמירת מצוות. הוא תיאר את שיכרון ההצלחה לאחר עשיית סרט מצליח. באותם ימים יש הרבה אירועים, סיקור תקשורתי, מסיבות ופרסים. ופתאום הכל מתפוגג ונמוג, והצמא לתהילה מטלטל את כל יישותך. משום כך, דווקא אנשים כאלה פונים לסמים ולהרפתקאות אחרות, כי הטלטלות האלה מטריפות את דעתם.
התורה מציבה לפנינו סולם ערכים אחר לגמרי. היעד אינו טיפוח הגאווה אלא דווקא הענווה. האדם נדרש לחתור לצניעות. לא להתייהר, לא להתבלט, לא להפגין את מעלותיו. להפך, עליו לראות את מעלותיו של הזולת, ולשאוף ללמוד ממי שעומד בדרגה רוחנית גבוהה יותר.
משה רבנו, גדול הנביאים, שזכה לדבר עם הקב"ה פנים אל פנים, היה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". זו הגדולה האמיתית - הענווה, הפשטות, המחשבה שהזולת טוב ממני, שיש לי עוד הרבה לתקן ולהשלים. אלה הכוחות המדרבנים את האדם להשגת הישגים אמיתיים ולחתירה לנכסים רוחניים בעלי ערך נצחי.