עכשיו, אתה בטח יושב לך לבד בסלון, רוטן ורגזני, אני הרי יודעת.
קפוץ בעמדתך העיקשת ובטח כבר בשלב בו אתה מתהלך מכאן לשם וממלמל עלי כעס ענייני.
איש שלי, רגזן שלי, לו רק ידעת להניח לו לכעס לעצור ולהקשיב.
אלון, אני אוהבת אותך, רק אותך אני אוהבת.
עם כל הפנים וכל החוץ וכל הלב הזה שלך.
אוהבת כמו שלא אהבתי מימיי, כפי שאיני רוצה לאהוב איש מלבדך.
לו רק תרצה באמת, תצליח הבין, אתה תצליח לקבל, אנחנו שני אנשים שונים, אהובי, וכמה זה נפלא?!
ולא, אני איני זקוקה לחופה ולקידושין, לערב המוני ולבנבן, כדי להתחייב בפניך, הריני מחויבת!
איני זקוקה לשבועות ולנדרים מהולי טקס, שיהפכו אותי לשלך,
שיגדירו אותי איתך.
אלוני, אני כל כולי איתך ושלך, מאז ועד בכלל, אני נשבעת.
אתה הוא אישי, בחירתי ליבי האחת והמוחלטת.
אתה הממלא את חיי אושר ורוגע, אתה ימים של ביטחון ושל דרך, של חיות.
אתה הבית שלי אלון, החבר הכי טוב, המאהב המושלם.
ולא הייתי משנה דבר.
לו רק ידעת להניח לו לכעס ולעצור ולהקשיב.
אשתך.