נשוב לענייננו; משבח אני את ממשלת ישראל הנוכחית ש'גילתה' נשק מדיני ופסיכולוגי חדש כנגד עמי ערב הסובבים-זוממים אותנו, וכלפי ערביי ישראל החוסים בצלנו;
דרישה להכרה פומבית בישראל כ'מדינה יהודית'. לפתע התחוור לכולנו כי גם הצהרה אלמנטרית כזו היא 'מלחמת עולם'.
מסתבר כי לחובת הצהרת אמונים למדינה יש ערך מוסף גם כלפי עצמנו; ראשית, קיימת 'שלולית' חרדית שאיננה מכירה במדינת ישראל, ולובשת שק ואפר ביום העצמאות. שנית, גם במחנה הדתי-לאומי עולים קולות של הינתקות מהמדינה ואי-הכרה בה. שלישית, בחוגי שמאל מסויימים, לאו דוקא רדיקאליים, מסרבים לקבל את המדינה כ'יהודית' בהגדרתה. יש מהם המסתפקים באי-הגדרה כלל ויש התובעים להגדירה כדו-לאומית! כל הקבוצות הללו הן בכלל
מכחישי המדינה היהודית, והחוק המתבשל זוקר אצבע נו-נו-נו גם כלפיהם.
ואולי, וליבא לפומא לא גליא (=הלב לא מגלה לפה), אולי נזכה להכרת עמישראל כולו במדינה בעקבות הכרת אומות העולם בה. הלא כך שורר בעל התהלים, בשיר שיבת-ציון השגור על פינו (קכו, ב-ג): "אז
יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק לאחר מכן ובעקבותיהם נצהיר גם אנו "הגדיל ה' לעשות
עמנו"...