שבועות ספורים לאחר מותה של אמי, נפטר גם אבי. ממחלה ומצער. בעיקר מצער. שבוע לפני מותה של אמי, ישב אבי לצדה ויחד הם שיחזרו את כל מערכת יחסיהם שנפרסה על פני עשרות שנים. איך היא שירתה בצה"ל יום אחד בלבד, כאשר הגיוס נעשה בניגוד לבקשת אחיה הצעירים שהיו יתומים מאב ומאם. איך הציעו לה להשתחרר מהצבא על-ידי נישואים לבחור נחמד המבוגר ממנה בתשע שנים. איך הוא, אבא ז"ל, הלך ברגל בשבת, עד למחנה העולים שבו התגוררה עם אחיה, הפעיל עליה את קסמיו עד שהתרצתה לערוק מצה"ל, להינשא לו במהירות, במושבה באר יעקב, ומשם הם עברו למושב בדרום הארץ. איך הוא הפתיע אותה ברדיו חדש לאחר שאחותי הגדולה נולדה. איך חלק מהילדים נולדו במושב, וכאשר מכת חשמל קטלה את כל הפרות ברפת הם החליטו לעבור לגור בבאר שבע, במעברה. איך בשל היותו עובד ב"סולל בונה", שהיה "הממסד" בהא הידיעה, הם זכו לשדרוג: מעבר מצריף במעברה לדירת שיכון באחת השכונות הוותיקות בעיר. איך במלחמת ששת הימים לא היה מקלט ולכן אבא נאלץ לחפור מקלט בחצר הבית. איך ב-1970 הוא הפתיע אותה שוב, הפעם בטלוויזיה שחור לבן ענקית.
היחס של בני משפחתי לטלוויזיה בבית היה אמביוולנטי: אהבנו אותה אהבת נפש, אבל גם שנאנו אותה עד כדי רצון עז לבעוט בה. אבל מי יכול היה להעיז. אני זוכר את הימים הראשונים שהטלוויזיה הוכנסה הביתה. הייתה הוראה מאבא: אף אחד לא נוגע בה למעט הוא ואחי הבכור. אגב, שנים מאוחר יותר זה חזר על עצמו כשהטלפון נכנס הביתה. יומיים-שלושה אחרי שהטלוויזיה הוכנסה הביתה הגיע אלינו דוד חיים השוטר (עד היום אני לא מבין איך הוא דוד שלי...), שהיה מתקין אנטנות בזמנו הפרטי. דוד חיים תקע בחצר עמוד בקוטר שמונה ס"מ ובאורך של כ-20 מטרים, הרכיב עליו שלושה ארבעה סוגי אנטנות, שתי וערב, אחת מתחת לשנייה, חיבר אל כל אנטנה חוט חשמלי שאותו העביר מאנטנה לאנטנה כאשר בקצהו השני הוא הרכיב "בננה" שאותה דחפנו למקלט, כדי לקלוט את התחנות המשודרות במדינות מסביב: מצרים, ירדן, קפריסין.
אבא שילם לחיים כסף טוב בשביל הישראבלוף הזה. למיטב זכרוני, ביליתי הרבה שעות ליד העמוד שדוד חיים התקין לנו בחצר רק כדי לשמוע את אבא צועק לי: "תסובב לימין, תסובב לשמאל. עוד טיפה, עוד קצת. עצור. חזור טיפה חזרה. כמעט תפסנו ירדן, אבל זה לא מסתדר, כי השידורים ממצרים מפריעים". בשורה התחתונה, אבא נאלץ להסתפק בצפייה של איזו חצי שעה, לעתים רחוקות, בתזמורת של רשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא. ותמיד בסיום התוכנית הוא התרגז כשראה את רשימת אלו האחראים להוצאתה של התוכנית מן הכוח אל הפועל: "שיילכו לעזאזל", הוא היה אומר, "אפילו בסולל בונה, שדואגת למפא"יניקים, אין מספר כזה גדול של עובדים".
אבא היה יהודי שומר מצוות. אני הייתי מכנה אותו מאחורי גבו "הרב נוח": הוא עשה מה שנוח, אבל בתנאי "שכפו" עליו את הדבר. וכך קרה אפוא, שבערב שישי, לאחר הקידוש, הוא היה מרשה לעצמו לצפות איתנו בטלוויזיה, תוך קיטורים על כך שלא יוצא לו לראות את הסרט הערבי השבועי. ושלא תטעו: את הטלוויזיה בבית הדלקנו רק עם שעון שבת: השעון הדליק אותה דקה לפני כניסת השבת, וכיבה אותה בחצות בדיוק.