בכל פעם שדנים בתקציב המדינה והביטחון, נושא הפרישה המוקדמת של משרתי צבא הקבע הופך לשק החבטות משרד של האוצר וחוזר חלילה.
נשמעות דעות לכאן או לכאן, אך בשל אילוצי תקציב מעטים מאוד, אם בכלל, הם אלה שבעד להשאיר
את המצב הנוכחי על כנו מבלי להתעמק במה זה יכול לגרוע.
דוד בן-גוריון, שאין מחלוקת על כך שהיה גדול המנהיגים, בבואו לייסד ולעצב את בזמנו את צה"ל, השכיל להבין וגם לקבוע שהפרישה המוקדמת יחסית של משרתי הקבע יש לה שלוש מטרות:
א) מניעת היווצרות של כת צבאית סגורה על-ידי שירות ארוך טווח.
ב) להוות תרומה לחברה האזרחית על-ידי הנחלת הידע והניסיון הנצבר של הקצינים והנגדים כשכוחם עוד במותניהם.
ג) קליטתם ושילובם מוקדם ככל האפשר בענפי המשק עוד כשהם צעירים יחסית.
אכן, הגיעה העת שאיזה מוסד ציבורי מכובד ייקח על עצמו משימה לערוך מחקר אשר יענה על השאלה - מה הייתה תרומת משרתי הקבע שהשתחררו - בכלכלה, בביטחון, בחברה ובחינוך בהתנדבות ועוד???
אין ספק שגם האוצר יופתע מתוצאות מחקר זה.
עוד נתון שהאוצר יכול לבדוק אם ירצה, הוא התרומה בהכנסות ששילמו משרתי הקבע למס הכנסה ולרשויות האחרות מאז הקמת המדינה בזכות עבודתם בקריירה שנייה במקום לשבת בטלים בבית.
ומלבד זאת, בתהפוכות המזרח התיכון ולאור האיומים עלינו, מי בדיוק ירצה צבא זקן?