ביהמ"ש: אין לחייב את המינהל לשאת ולתת עם פולש

המערער הוא בעל זכויות החכירה בחנות המצויה בירושלים, הגובלת בחלקה שבבעלות רשות הפיתוח, ואשר לכיוונה הרחיב את חנותו ללא היתר. בתביעתו אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי, טען המערער כי המינהל התחייב למכור לו את הזכויות בחלקה כתפוסה, תוך חיובו בדמי חכירה לשבע השנים האחרונות, או לחלופין כחלקה פנויה ללא חיובו בדמי חכירה. עוד טען המערער כי הצדדים גיבשו מנגנון לקביעת התמורה, על פיו יפנה המינהל לשמאי מטעמו אשר יערוך שמאות על החלקה. אם השמאות מטעם המינהל לא תהיה מקובלת על המערער, כך על-פי המנגנון הנטען, יהיה הוא רשאי להציג חוות דעת מטעמו. אם יתקיים פער בין חוות דעת הצדדים, ינסו הם לגשר עליו באמצעות משא-ומתן, ובהיעדר הסכמה – באמצעות שמאי מוסכם או על-פי קביעת בית המשפט. ואמנם, בהסתמך על מנגנון מוסכם זה – כך טען המערער – ניתנו חוות דעת שמאיות מטעם המינהל ומטעמו, ואולם, בשנת 2004 נודע לו באופן פתאומי כי המינהל חזר בו מן ההסכם. לאור האמור, ביקש המערער כי בית המשפט יצהיר "כי ההסכם אשר נכרת בין הצדדים... שריר וקיים" ויחייב את המינהל "לקיים את ההסכם ולאפשר [לו] לרכוש את המקרקעין כפי השומות שהוצאו וכפי המנגנון לקביעת הסכום שנקבע". בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח כי הצדדים הגיעו להסדר, וכי לכל היותר ערכו משא-ומתן לקראת הגעה להסדר שכזה. כן נפסק כי המצאת שומה למקרקעין מטעם המנהל אינה עולה כדי הבטחה שלטונית למערער. בית המשפט המחוזי הורה על פינויו של המערער מן החלקה.

טענתו העיקרית של המערער היא כי בעת ניהול ההליכים בבית משפט השלום, התנהל בין הצדדים משא-ומתן, שהבשיל לכלל סיכום בדבר הדרך והמנגנון על פיהם ירכוש המערער את זכויות החכירה בקרקע. ודוק – המערער מדגיש כי טענתו אינה שהשתכלל הסכם מכר. הוא אף אינו טוען להפרת הסכם זה, אלא – להפרת הסיכום והמנגנון שנקבעו. המערער סבור כי לאור העובדה שמדובר בסיכום שבין רשות ציבורית לבין אזרח, שומה על בית המשפט לקבוע בפסק דין הצהרתי ובצו עשה כי הסיכום שריר וקיים וכי המינהל חייב לפעול על פיו, דהיינו להמשיך במנגנון רכישת הקרקע שנקבע, אשר ייתכן שבסופו של יום יביא לעסקת מכר. המנהל גורס, מאידך-גיסא, כי המערער פלש לקרקע וכל הסכמה מצד המינהל לנהל משא-ומתן על מתן היתר לשימוש בקרקע אינה אלא בבחינת "יצא חוטא נשכר".

חרף מתן פסק הדין נגד המערער, המשיך מינהל מקרקעי ישראל לנהל עימו מו"מ, שאין בו כדי להכשיר פלישה למקרקעין בלא מכרז. אין כל הצדקה ציבורית כי חוטא יצא נשכר. הגם שהמשך ניהול המשא-ומתן מצד המנהל תמוהה, שכן היה על המינהל להעמיד את המערער על המצב החוקי, אין להתעלם מכך שבהמשך קיום משא-ומתן זה נעתר המינהל לבקשת המערער. לא ניתן ליתן למערער את הסעד המבוקש – קרי להורות למנהל להמשיך ולקיים עימו משא-ומתן, שכן משא-ומתן זה יהא עקר, בהתחשב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי המערער פולש לקרקע.

הערעור נדחה, אך המנהל חויב בהוצאות משום שהציג למערער מצג שווא כאילו הוא מעוניין בהמשך המשא-ומתן.

- בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים - בפני השופטים אליעזר ריבלין, אילה פרוקצ'יה, אסתר חיות - בשם המערער: עו"ד רוני דובר - בשם המשיבה: עו"ד חגית שפיצר