התפיסה הסכמטית ביותר של הערך החוקתי "שוויון", גורסת כי בכדי לזכות בשוויון על בני האדם להיות שווים תוך טשטוש זהותם. זה מה שהוביל את בן-גוריון בראשית ימי המדינה לאיין, להעלים ולעקר זהויות אתניות-עדתיות בכור ההיתוך של הצבר הישראלי, של "שרוליק" (כפי שהגדיר אותו, כ-19 שנים מאוחר יותר, קריקטוריסט השבט של ימי-הנצחון, דוש). אך ברעיון ולפיו שוויון דורש טשטוש זהות, יש משום אפליה מובנית, כי הוא מאפשר רק לבעלי הזהות השלטת, לזכות בשוויון, כי הם נחשבים כ'ברירת המחדל'. במה דברים אמורים? בחברה שלנו 'גבר' הינו הגדרת המחדל, ואישה היא ה'יוצא דופן'. על כן יש "רפואת נשים" (כי נשים זה החריג לכלל) אך אין "רפואת גברים" (זו פשוט 'רפואה'). על כן מילון אבן-שושן מגדיר גבר כ"איש" / "אדם", ואישה כ"רעיה" / "אשתו של איש". כי גבר נתפס כברירת המחדל. השוויון-הנסמך-על טשטוש הזהות, בפועל, במסווה של דוקטרינת "זכויות אדם", מבנה את המוסדות החברתיים, את החוקים ואת הנחות היסוד החברתיות 'המובנות מאליהן', על-פי עולמו של הגבר, ואינו מאפשר לנשים לזכות בנתח שווה בעוגת המשאבים החברתית, בשל השוני.
קת'רין מקינון, במאמרה, "שוני ושליטה: על אפליה מינית"
2, מבקרת את הגישה הסטנדרטית של 'שוויון לשווים'. לשיטתה, גישה זו נחזית כ'נאורה' ו'מתקדמת', אך הנחת היסוד המובלעת שלה דכאנית עד מאוד: הגבר הוא המודל, האישה נשרכת, הן לעניין הזהות והן לעניין השוני: הכל נמדד כאשר הגבר הוא הקריטריון, הסטנדרט: לשיטתה, זו גישה דכאנית במסווה של גישה נאורה: לפי הגישה הזו, המשפט לא יכול להעניק זכויות ל'נשים', כי אז תהא פה אפליה מגדרית, יחס מיוחד; הוא חייב להעניק את הזכויות ל
אנשים, קרי ל'גברים' ופועל יוצא הוא שכל זכות באשר היא, כדי שתינתן לנשים, חייבת לעבור קודם את משוכת 'הינתנה לגברים'.
מקינון גורסת שאין לטעון כנגד אפליה מתקנת: היא כבר קיימת, כלפי גברים, אולם רק כאשר הנשים דורשות את האפליה המתקנת, זו נתפסת ככזו.