לתיאטרון לא מאחרים, כי אם מאחרים, אז מענישים אותך ומושיבים אותך בצד, ואז טרם כבים האורות, אומרת גילה אלמגור לקהל לכבות את כל הטלפונים הסלולריים. איך היא בגילה הלא צעיר לחלוטין, נוסעת עם ההצגות בכל הארץ רק בשביל ההודעה הזו, להבימה הפתרונים, אני הייתי מציע לקחת מישהו צעיר יותר, ובכלל כדאי לקחת מישהו שממילא משחק בהצגה, ולא את גילה כי אז היו חוסכים כסף, ומורידים אולי את מחיר הכרטיס. אבל הם מביאם את גילה, שיהיה גילה, וכשגילה אומרת לכבות, אין ראש משפחת פשע אחד שלא מציית, כי אם אתה לא מקשיב לה, היא ככה מסתכלת לך בעיניים, ואז אתה מבין שאם חפץ חיים אתה, אתה מכבה.
מה גם, שאתה יודע שאם לא תכבה ויגיע איזה SMS או שניים, או שדודתך מאמריקה תתקשר על-מנת להודיע לך כי מחקה אותך מהצוואה, כי אתה מסנן אותה, מיד יופעלו חיישני הכיוון בראשים של אלפי הצופים, ועל אף העלטה, הם יאתרו אותך בשנייה אחת, יסתכלו עליך במבט זועף, יצרבו את ריאותיך במבטם, השחקנים יפסיקו את ההצגה - וזהו, הלך עליך, אתה הולך לאי הגלות עד שארית ימי חייך הארורים.
והבעיה העיקרית עם גילה היא, שברגע שהיא גומרת את ההודעה שלה וכולם מצייתים באימת מוות, ומכבים, היא, גילה, הולכת הביתה, ולא נשארת עד סוף הצגה על-מנת להודיע לכולם לפתוח חזרה את הטלפונים, וזה כבר אסון, ממש אסון.
אני הולך עם זוגתי שתחיה להצגה נגיד פעם בשלושה חודשים, במשך חודש אחרי ההצגה הטלפון הסלולרי שלי מושתק, ואתם לא יודעים איזה אסון זה, חשבתי כבר על ייצוגית במיליארדים נגד גילה.
חברים עוזבים אותי לעולמים כי הם חושבים שאני מסנן אותם.
מוחקים אותי כאמור מצוואות ומירושות.
כל ההזדמנויות העסקיות הכי מצליחות נופלות בדיוק בחודש הזה, והן מתפקששות.
המשפחה שלי מפסיקה לדבר אתי כי אני לא עונה לטלפונים, בקיצור אסון, ממש אסון.
יש לבעיה הזו
שני פתרונות:
האחד להשאיר את גילה לסוף ההצגה, אבל לדעתי, ערב ערב עד כמעט חצות, זה לא יעמוד בבג"צ בגלל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולכן האלטרנטיבה השנייה והנבחרת, להפסיק עם ההצגות האלה כי הן לא מתאימות לרוח התקופה. כמו שלמשל אנחנו מבטלים (כמעט) את השבת, את חגי ישראל, את המצוות הסוציאליות והשוויונית, כי הן לא מתאימות לחברה קרייריסטית, אגואיסטית הישגית וחולה, מאד חולה.
ולסיכום: די עם ההצגות האלה, הן פלגין לחולה סרטן, כסת"ח תרבותי, לחברה מאוד מאוד לא תרבותית.