חלומות על זכייה גדולה בהגרלה הם מוטיב ידוע בסיפורים ובמחזות שונים. החלומות מתנפצים אל המציאות כאשר מתברר, כי כרטיס המזל אבד או שכלל לא שולמו עבורו דמי ההגרלה. מחזהו של הספרדי אנטוניו בואחו ואיחו משנת 1955 "היום חג" עוסק במשפחות החיות בשכונת מצוקה ועל החלום ושברו, לאחר שהכרטיס הזוכה, שאמור היה לפתוח עבורם שער לחיי נוחות, כלל לא שולם בדוכן המזל. המחזה עובד ותורגם לעברית בשם "היום גג", הועתק לשכונת מצוקה בישראל והוא מתרחש על גג בניין שבו מתגוררות משפחות קשות יום ועם חלומות גדולים.
להקת השחקנים הצעירה של בית צבי מעלה את ההצגה בשנינות, בחום ובמופע קולח, שבו נוטלים חלק נכבד דווקא בעלי התפקידים האפיזודיים.
המעבד והאחראי לנוסח העברי, גור קורן, שגם היה שותף לבימוי עם סלבה מלצב, מספר על המתחולל בשכונה קטנה ומוזנחת שבה הדיירים רוקמים חלומות על מזלם שישתפר אם יזכו בהגרלה. אין מדובר בחלומות גדולים, רק טיפה נוספת של נחת. הבניין מאוכלס טיפוסים צבעוניים ושונים, אנשי עמל, מגדת עתידות וגם אמן ובחורות נאות. אחת הדיירות היא אם ובתה, החיות בסרט, מתיימרות להיראות כבעלות מעמד חברתי גבוה יותר ומשופעות באירועים ובממון, אך האמת המרה שמדובר במשפחה שחסרון הכיס שלה גורם לאיבוד השליטה והאם נוטלת את כספי ההימורים של דיירי הבית, במקום לשלם עבורם בדוכן - בהנחה שאין שום סיכוי שהפרס הגדול ייפול בחלקם.
העלילה מתרחשת על גג בית המגורים והגיבורים עולים אליו, כדי למצוא ניחומים, ללהג או לדון בעניינים שברומו של גג. הטיפוסים הצבעוניים שבהם משופע המחזה הם תזזיתיים ובמיוחד, בעלי התפקידים הקטנים שדווקא הם שבולטים.
גיבורת ההצגה הקומית והמבדרת הזו היא סימה המגולמת בידי רוני כהן, שחקנית נמרצת, כשרונית ומלאת אנרגיה. לא זכור לי שצפיתי ברוני בהצגה קודמת. יש לה בהחלט פוטנציאל טוב.
קלרה אשת הוועד הנרגנת היא דניס קורניץ, המביאה משב רוח רענן והזוי, משחק טוב וחינני.
רשף שדדי כמיכה, האומן החולם על יישום כישרונו והמתוודה על האסון שהוא רואה עצמו אחראי לו - מגיש משחק אמין ומשובח. בת זוגו להצגה, דוריס נמני מציגה את דמות הרעיה העיוורת בצורה אמינה, אבל למרות זאת אני סבור שכישרונה הבולט של דוריס הוא דווקא כזמרת, תחום שהתבלטה בו במופעים הקודמים בבית צבי.
נטע-לי גלרמן מציגה דמות אפיזודות של פרח'ה מצויה, בכישרון רב. היא מתנסחת בבהירות ובידענות, בחן, וכל תנועה שלה מחושבת על הבמה. אפילו כשהיא טורחת להתאפר באורח מופרז בסצנת הצפייה בהגרלה, היא נראית מיוחדת ומעניינת.
חאלד מאייר מרואת כשיקו, בעלה של סימה משחק נפלא בחמש הדקות שבהן הוא מופיע. הדמות נראית כאילו יצאה זה עתה ישר מהשכונה המדוברת, ללא כחל ושרק.
רועי פרילינג כאחד מפרחחי השכונה מופיע גם הוא בתפקיד אפיזודי קצר ואולם הוא מלא חן ומשחקו קולח ואמין.
זהר גל כגברת המתיימרת להיות נשואת פנים ובעצם היא חסרת כל ועם אופי פלילי, משחקת כהלכה, אולי יותר מדי חיוך מלאכותי שהוא בעצם חלק מהמוסר הכפול שלה.
אביטל לדנר כמגדת העתידות היא בסדר גמור ותואמת לתפקיד.
אורנה שיפריס כבתה הענוגה של אילנה, היא מלאת חן. חן נוכר, דפנה גולדמן, בן יפת, יוני קצב ואפרת אשוש, הם טובים מאוד בתפקידים וחלקם מחליפים שחקנים אחרים בהצגה.
בן יפת משמיע בהצגה את הרפליקה הבלתי נשכחת לעברו של רשף שדדי: היית יכול להיות שחקן, היום כל זבל יכול להיות שחקן. הוא צודק בחלקו. האמת היא שכולם הם תלמידים מוכשרים שעומדים להיפלט הקיץ לעולם השואו ביזנס האכזר, לאחר סיום לימודיהם. הם עוד לא שחקנים נכבדים ואולי גם לא יצליחו להיקלט בתחום הרווי כישרונות. מה שנכון הוא שההצגה הקטנה הזו, מביאה מבט אנושי וחם על אנושיות האדם, בצחוק ובדמע ואין ספק שבהחלט ניתן לרוות ממנה נחת.