"בכל חווה שטח של כמה עשרות דונמים בודדים, בדומה למשק חקלאי במושבים. יחד הן יוצרות רצף התיישבותי לאורך רמת הנגב. המיקומים נבחרו בקפידה על-ידי המדינה
וכל חווה נבנתה בשטח שאינו מתאים לכל צורת התיישבות אחרת.
"בעמל רב ובהשקעה אישית של כל משפחה, אך גם בעידוד, בתמיכה ובסיוע של מוסדות המדינה והרשויות השונות, שראו במפעל ההתיישבותי את הציונות של שנות האלפיים, הקימו כל אחד על-פי דרכו חוות חקלאיות יש מאין. הפרויקטים החקלאיים למיניהם – גידול פרות ועיזים לחלב, כרמי זיתים וגפנים, המחלבות האיכותיות, האירוח הכפרי והיין הייחודי – שינו את פני החקלאות, התיירות וההתיישבות בנגב. המוני מטיילים פוקדים אותן ומתיישבים חדשים באים לאכלס את ישובי הנגב".
התיאור הפסטורלי הזה נמסר לנו מפיו של אמיר זמורה, יועץ התקשורת של חבר-הכנסת ישראל חסון. מפתה מאוד לעצום את העיניים ולדמיין את ארץ ישראל הבראשיתית מתקופת התנ"ך – שטחים גדולים מעובדים חקלאית, דמויות תנ"כיות מהלכות בשמלות ובסנדלים, זקנים עבותים מעטרים את פניהם, בעוד נשותיהם יושבות באוהלים ומכינות מטעמים מן הכבש התורן שנשחט, או לחלופין, מייצרות תכשיטים בסגנון תנ"כי בשעות הפנאי.
ברם, עמותת "במקום" מספקת לנו סטירה מצלצלת אשר תעיר אותנו מן החלום התנ"כי המתוק, שהרי אנו איננו בשנת 1000 לפני הספירה, בימים פסטורלים (?) של מלכות דוד ושלמה, אלא בישראל של שנות ה-2000, אשר תכנון המקרקעין בה נשלט על-ידי חקיקה אשר נועדה לחלק את הקרקע באופן שוויוני בין תושבי ישראל. יש לזכור שבעוד שהדמויות הכמו תנכיות של חוות היין גוזמות את הכרמים שלהן ומיישרות את קצות הסדינים בצימר שלהן לקראת האורח הבא (וכמובן, מניחות סלסלת פירות על השולחן לכבודו), יש מי שמתעוררים בבוקר לקול שאון המכוניות, ועם נשימת הבוקר הראשונה שלהם נושמים פיח: יציאתם למרפסת בגופיה בכדי להתמתח יכולה להיות מלווה במבטו של השכן ממול, בדיוק ממרחק מטר וחצי, אותו שכן שאמש שמעו כל צעקה בריב שלו עם אשתו. זו מציאות חייהם של מרבית תושבי ישראל. האם מוצדק שבעוד מרבית תושבי ישראל נדחסים בצפיפות נוראית במטרופולין-הסרדיני של גוש דן, מספר בודדים יקבלו עשרות דונמים שמורים, פקידים, מהנדסים, רופאים, אחיות ושאר אנשים שעובדים שלושים או ארבעים שנה בשביל לשלם משכנתה, רק יכולים לפנטז עליהם כל פעם שהם שוב שומעים את השכן צועק על אשתו?
המועצה הארצית לתכנון ובנייה היא בדיוק הרגולטור הציבורי שאמור לאזן בין הצרכים השונים של תושבי ישראל ולהקצות את המשאבים באופן שוויוני.
לעמותת "במקום" שורה של טענות נגד הסעיפים השונים של הצעת החוק: העמותה מדגישה שחוות הבודדים הוקמו על קרקעות בעלות ייעוד חלקאי שהחוק אוסר להקים עליהן מבני מגורים ו/או להשתמש בהן לצרכים שאינם חקלאיים. "הצעת חוק זו", לדברי העמותה, "באה להכשיר שימוש שנעשה בניגוד לחוק התכנון והבנייה ולתוכניות המתאר המאושרות בנגב".
העמותה באה בטרוניות נגד הסכמי החכירה הנדיבים, בניגוד לתקנותיה של מועצת מקרקעי ישראל ובניגוד לחוק המכרזים, כאשר בנהוג – הסכמי חכירה על קרקעות חקלאיות מתחדשים אחת למספר שנים.