מקרה שהיה, כך היה: ממש לא מזמן, בנם של אחד מקרובי משפחתי נשאל: "מה תרצה להיות כשתגדל?". "מֶגָה סֶלֶבּ", הוא ענה מבלי למצמץ. לא סתם "סלב", אלא "מגה סלב". ואל תספרו לי שאתם מתפלאים.
תיאוריות חינוכיות רבות מסבירות שילדים מתפתחים ולומדים לדבר, לשבת, לעמוד וכן הלאה באמצעות חזרה על ההתנהגות שהם רואים בסביבתם - "חיקוי" של כל מה שהם רואים. כך הם לומדים על העולם שבו הם חיים. עכשיו, תחשבו מה קורה לילד שלצד ההורים שלו נחשף למדיה שמשדרת לו תבניות, נורמות התנהגות וערכים כמו אלו ששולטים היום במערך התקשורת העולמית...
בימים בהם התקשורת ההמונית מתעצמת לממדים וירטואליים, לווייני מידע מציפים את החלל ו"חבילת כל הערוצים" הפכה ממותרות לדבר הכרחי, קשה עד בלתי אפשרי להתנגד להשפעה המכרעת שיש לגוף הזה על האופן שבו אנחנו חיים.
התקשורת המודרנית עסוקה בלבנות לנו גיבורים לרגע, כוכבי ריאליטי זוהרים (מי יותר מי פחות) שאורך חייהם מדוד ומתוזמן. המלכים של היום יהפכו במהרה לנחלת העבר, ותחתם יומלכו מלכים חדשים, הכל לפי טבלאות רייטינג וחישובים מדויקים. ממש לא מזמן היינו עדים לכוכבי הישרדות שהעלו את ערוץ 10 לפסגת טבלת הרייטינג היומית, ולהפיכת ערוץ 20, ששידר ברצף את קורות חייהם של דיירי האח הגדול, לערוץ השלישי באחוזי הצפייה, שני רק לערוצים 2 ו-10 הגדולים. כך, במהירות ובבטחה, הפכה הסלבריטאיות למקצוע הנחשק בעולם.
אולם זה לא יוכל להימשך כך עוד הרבה זמן. בעידן שבו עוד ועוד אנשים עסוקים בלשרוד – לשרוד את המצב הכלכלי, את החמסין ואת משבר המים, את הביקורת בעבודה, וחס ושלום את הפיטורים – כיום נדרש מהתקשורת הרבה יותר מאשר להביא אל הצופה תמונות של תככים ומזימות על חוף נידח באיים הקריביים. בעולם בו כולנו קשורים ומשפיעים זה על זה בקשרי שתי וערב, היחס שלנו אחד לשני חייב להשתנות. ודווקא התקשורת יכולה וצריכה לחבר בינינו ולהביא את כולנו אל חוף מבטחים.
ומה אם...
מה היה קורה למשל, אם המגמה הכללית של אמצעי התקשורת הייתה מתהפכת, והמסרים האגואיסטיים היו הופכים לכאלה שדוגלים בהדדיות ובאחדות? למה מראים לנו דוגמאות של אנשים שתורמים לחברה רק ביום העצמאות או בהדלקת המשואות? למה בתוכניות ריאליטי המתמודדים צריכים להילחם אחד בשני כמו גלדיאטורים? ובאיזו חברה היינו חיים אם ערכים כמו התחשבות ואחריות הדדית היו מחליפים ערכים של חיצוניות, תאוות בצע ואנוכיות?
רק תארו לעצמכם כיצד נראית חברה שבה התקשורת מתחילה לשדר תכנים אחרים: כתבות התחקיר מפרסמות דווקא את האנשים שמועילים לחברה ותורמים לה, ומגנות אנשים שבונים את עצמם על חשבון אחרים. תחרות שבועית ונושאת פרסים (אבל רציניים ושווים), מפרסמת אנשים שעשו מעשים טובים למען הקהילה, והופכת לשיחת היום.
גם סדרות טלוויזיה בסגנון הישרדות והאח הגדול, שבנויות היום על חגיגה של אגו, משנות את חוקיהן לכך שכדי להישאר במשחק, עליך להתגבר על הקשיים שמתעוררים בינך לבין הקבוצה ולהתחבר עם עוד אנשים. ואם כבר בונים קבוצה, אז כזו שמאחדת את כולם ושדואגת לכל אחד מחבריה, ולא קבוצה שכל תכליתה הוא ברית להדחת המשתתפים האחרים.
גדולי המוחות בעולם כבר כתבו שהאדם הוא יצור חברתי שמושפע מאוד מהחברה בה הוא חי, ומחקרים רבים כבר הוכיחו שאם ערך כלשהו זוכה לתמיכה חברתית, הרבה יותר קל לאדם לאמץ אותו. למעשה, זה קורה לנו בצורה טבעית וכמעט אוטומטית. ולכן
כדי שזה יקרה בחברה שלנו, אנחנו מוכרחים לדרוש מהתקשורת לשטוף אותנו בערכים אחרים (כן כן, ממש לדרוש, בכוח ציבורי).
ברגע שנתחיל לפעול בכיוון הזה, ניצור כאן אווירה אחרת לגמרי, מלאת שמחה ורוח חיים.