אף שמעולם לא נמניתי עם חסידי דגת הים, אני נמשך, מפעם לפעם, אל מסעדת "דרבי בר", שבמרינה של הרצליה. המדובר, אומנם, במסעדת-דגים לכל דבר, ובתור שכזו אפילו למה שנחשבת לאחת הטובות מסוגה בארץ. אלא שיש לה מה להציע גם לעוף מוזר שכמותי.
את שבחי הדגים של "דרבי" כבר הספקנו לשמוע מפי חסידיהם פעמים אין ספור בעבר. אנחנו, לעומתם, מרבים לחזור ל"דרבי דגים" דווקא בשל ה"במקום" הטעים שהיא מציעה לחובבי הבשר והפסטות, ומעל לכל לאלה שאינם מוכנים לוותר על סלטים טריים שבטריים.
הסבנו לאחד השולחנות הפונים לשפת הים, שממנה גם נשקפות היאכטות של המרינה. אל השולחן הוגש, כספתח, מלוא הטנא סלטים, שזה עתה הוכנו, ובהם סלק, גזר, כרוב, כרובית מטוגנת, חצילים מטוגנים, פלפל טחון, איקרה וטחינה. אל אלה התלוו לחם טרי ופריך וקנקן גדול של סודה - הכל ביד נדיבה ועל חשבון הבית.
כל הכבוד
על בטן, גדושת בריאות שכזו, הגיע תורה של המנה העיקרית. כמנהגנו משכבר הימים ב"דרבי בר" בחרנו גם הפעם בשני שיפודי-פרגית, מידל-וול, גדולים שבגדולים, שאליהם התלוו תפוחי-אדמה בתנור. בת הזוג סטתה הפעם ממנהגה המסורתי, ובמקום דגים הלכה כמוני על מנה בשרית של שניצלים גדולים ועבי-ממדים, בתוספת תפוחי-אדמה. שתי המנות היו דשנות וטעימות.
ה"מלבי" של "דרבי", ששמו הולך זה מכבר לפניו, היה אקורד הסיום. הוא טבל במרקחת עשירה של פטל, עם קוקוס ואגוזים טחונים, שהשביחו מאוד את טעמו. האספרסו הכפול סייע, אומנם, לעיכול הכבודה, אבל היה תפל בטעמו.
השירות היה לעילא ולעילא, של מלצרים קשובים ודינמיים, שטרחו, מפעם לפעם, לגדוש מחדש, על-פי בקשותינו, את צלחות הסלטים. גם השירותים החדשים, שנחנכו באחרונה, היטיבו עימנו במתקניהם המשוכללים לייבוש ולניגוב, בהשראתה של תאורה מאירת-עיניים, במקום המחשכים של פעם. כל הכבוד לבית הכבוד!
תמורת הארוחה לשניים התבקשנו לשלם 180 שקל והוספנו תשר של 30 שקל. בסולם הקולינרי הענקנו הפעם ל"דרבי דגים" את הציון 8.