אנחנו בחינוכית מטיפים לסובלנות, לריבוי דעות, ולהקשבה אמיתית גם לקשוחים שביריבים. אבל לו היה יוסף טורח לצפות באחת מעשרות התוכניות של החינוכית, אלה שממלאות מדי יום את המסך, ולא רק לקרוא לחיסולה של התחנה, הוא היה מגלה תמונה אחרת, ולא זו שהציג, המסלפת את המציאות.
הטלוויזיה החינוכית היא לא עוד ערוץ - יש לה שליחות ויש לה אחריות. לטלוויזיה החינוכית יש שליחות לספק תכנים טלוויזיוניים חינוכיים, מעצימים, מעשירים, מחכימים ומרתקים - מגיל הגן ועד גיל הזהב. וזו אחריותה. נכון, רוב הישראלים מעדיפים לזפזפ לתוכניות ריאליטי מיובאות או לקומדיות אמריקניות, וזה לגיטימי. אבל אותם ישראלים רוצים מאוד שיהיה מי שישמור על התרבות הישראלית האותנטית, שיהיה מקום אחד שבו ישראל יכולה לפגוש את עצמה, לבטא את הקבוצות השונות שבתוכה, לייצר איכות ישראלית גאה.
התוכניות המשודרות בחינוכית לא יכולות היו להתקיים בשום ערוץ אחר. הסכום המוקצה להפקות מקור בחינוכית - כ־35 מיליון שקל בשנה, כשליש מתקציב התחנה אינו בר-השוואה לכל ערוץ אחר במדינה, ודאי לא לרשות השידור, שבה לא מושקע אפילו מעט-מזעיר מסכום זה, על תקציב, הגבוה פי שבעה מתקציב החינוכית.
חסרות דוגמאות? בבקשה. תוכניות המיועדות לתלמידי מערכת החינוך, אשר הופקו בשנה האחרונה, החל מתוכניות לימוד והעשרה לגיל הרך כמו "בחדר של פופיק", "שעת האופרה" ו"גאון של אבא" - 52 תוכניות בהן יהורם גאון מארח ומשוחח עם ילדים בעברית רהוטה ותקנית, שאין דוגמתה בערוצים המסחריים, על נושאים שונים.
עבוֹר לתוכניות לימוד והעשרה לנוער - כמו סדרות הדרמה "23FM" ו"לשם שינוי" - המכינות את תלמידי החטיבה העליונה לבחינות הבגרות בלשון ובאזרחות, "מורה פרטי", המכינה לבחינת הבגרות במתמטיקה, שעשועונים כמו "סובב ישראל" בגיאוגרפיה ו"קרב מוחות" - שעשועון ידע בין בתי הספר התיכוניים בכל רחבי הארץ.
תוכניות בתחום התרבות כמו "תרבות. רחוב", "אינטרמצו עם אריק", "הבימה - מערכה ראשונה ושנייה", "מחווה לאומן" ותוכניות שקבעו רף חדש באקטואליה כמו "חוצה ישראל", "עושים סדר" עם בן כספית וגל גבאי, "ואקום" עם גל גבאי, "דוקומנטרי עם רינו צרור", "פרופיל" עם רונאל פישר ו"חסר תקדים" שהופקה עבור עם בית המשפט העליון. ואלה רק דוגמאות.
אלה פורמטים שמציגים את ישראל בגובה העיניים, בפשטות, עם פחות רעש וצלצולים, אבל עם הרבה אמת ישראלית, מקומית. לאלה מתוספים סרטי איכות שמובאים היישר מהפסטיבלים הטובים בעולם, מוזיקה בעלת ערך וסדרות דרמה עיליות, שתחכומן ועושרן מונע מהן כניסה לערוצים המסחריים.
גלישה לאתר החדש של החינוכית, המכיל את תוכניות העבר וההווה של התחנה, מגלה כי הטלוויזיה החינוכית, אולי בית ההפקה הגדול בישראל, הפיקה ושידרה אלפי שעות של תוכניות, שהמשותף להן הוא ערכים, שכל אחד מאתנו היה חותם עליהם בשתי ידיים, במיוחד אל מול הטענות על שטחיות בטלוויזיה המסחרית. אלפי שעות, מאות תוכניות.
אחרי שנים של התרחקות מהיעדים החינוכיים והקהילתיים שלה, חזרה הטלוויזיה החינוכית, עם כניסתה של גב' יפה ויגודסקי לנהלה, לתאם את פעילותה עם משרד החינוך, בימי מלחמה, כמו גם בימי שגרה. אפשר למנות את הסדרות החינוכיות, שיעורי הכנה לבגרות, מאגר המדיה הדיגיטלית ואתר התחנה כחלק מהפעולות שהטלוויזיה החינוכית יוזמת ומפיקה, ובכך משרתת את מערכת החינוך כולה. וזו רק תחילת הדרך. הטלוויזיה החינוכית, בשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה נוספים כמו משרד הקליטה, משרד התמ"ת ומשרד הגמלאים, מייצרת הזדמנויות חדשות לשידור ציבורי איכותי.
מי צופה בחינוכית? מאות אלפים, מדי יום ביומו, צופים בשידורי החינוכית המשודרים בשלושה ערוצים שונים - הערוץ הראשון, הערוץ השני וערוץ 23, הוא ערוץ הבית של החינוכית. מאות אלפי תלמידים צופים בשידורי החינוכית. בחישוב פשוט, של חלוקת התקציב הזעום של החינוכית במספר צרכניה, ההשקעה מסתכמת בשקלים בודדים לתלמיד. אין כל חלופה זולה או יעילה יותר. אז מי צריך את זה? הם.
שר החינוך גדעון סער ואנשי משרדו הבינו שהרס הטלוויזיה החינוכית על עשרות תוכניות המקור, הלימוד והאיכות אותן היא מעלה מדי יום ביומו, בתקציבים זעומים, יגדעו זרוע חיונית של מערכת החינוך וערוץ תקשורת חשוב לכלל אזרחי המדינה.
ההתייעלות שבוצעה בטלוויזיה החינוכית ושלב ב' של תוכנית ההבראה שהוצעה לאוצר, בהסכמת ההנהלה וההסתדרות, יפנו משאבים רבים יותר, ליצירה מקורית ואיכותית.
תחנת טלוויזיה חינוכית ציבורית היא צורך אמיתי של כל אומה. לא כולם צריכים לצרוך אותה. לא כל אלה שנהנים ממנה מוכרחים להפוך את שידוריה לעמוד הבית שלהם. חבל שיוסף איננו רואה את מה שמשרד החינוך ומאות אלפי צופיה של החינוכית רואים, ומעריכים, בכל יום ויום. עוד יותר חבל שעיתונאי, שאינו מכיר את תוכניותיה של הטלוויזיה החינוכית ולא ביקר בה מעולם, לא איפשר לטלוויזיה החינוכית להגיב על "עמדותיו הפרטיות", בכך פגע באחד מן הכללים הבסיסיים של עיתונות מקצועית ראויה.