לקנות הרגלי אכילה נכונים

לשאלה זו כמה פנים. על תנוחת האדם בשעת האכילה, אמר הרמב"ם: "לעולם כשיאכל אדם יֵשב במקומו או יטה על שמאל ולא יהלך, ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יְטַיֵיל עד שיתעכל המזון שבמעיו" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, ג).

לאכול בישיבה

ועוד נאמר על תנועת האדם בזמן האכילה: "שלושה דברים מתישין גופו של אדם (ושניים מהם): אכל מְעוּמָד, ושתה מְעוּמָד" (גיטין ע ע"א). אכילה ושתייה חייבות להיעשות בישיבה, ולא בשום תנוחה אחרת: לא בשכיבה, לא בעמידה, לא בהליכה ולא בריצה. כבר בגן הילדים ובבית הספר לימדו אותנו: "אין משׂיחין בשעת הסעודה". זוהי אמירתו של רבי יוחנן, שעליה הוסיף בגמרא: "שמא יקדים קנה לוֵשט ויבוֹא לידי סכנה" (תענית ה ע"ב). היבט נוסף לכך שאין לדבּר בשעת הסעודה עקב הצורך להתרכז באכילה עצמה - מה שמוביל לעיכול נכון ויעיל של המזון. בתרבויות ובדתות שונות, וכמובן גם ביהדות, המזון שאנו אוכלים הוא דבר מקוּדש וכך יש להתייחס אליו. וכלָל ראשון לפני הסעודה הוא חובת נטילת ידיים. מובן שיש לכך גם היבט היגייני. היהדות רואה בנטילת ידיים טרם הארוחה חובה שאין להשתמט ממנה, ועל כך נאמר: "אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר: כל המזלזל בנטילת ידיים - נעקר מן העולם" (סוטה ד ע"ב). ועוד נאמר באותה מסכת (ד ע"ב): "כל האוכל לחם בלא נטילת ידיים - כאִלו בא על אשה זונה".

ללעוס כל נגיסה

הפָּן האחֵר לשאלה איך אוכלים עוסק בנושא הלעיסה. לעיסה אִטית וממושכת של המזון היא כלל חשוב בתרבות אכילה נבונה. יש המונים את הצורך ללעוס כל נגיסה ("ביס" - בעגת הרחוב) 32 פעמים - כמספר השיניים בפה. ובקִצור שולחן ערוך (לב, יג) אנו מוצאים: "מהיות כי התחלת העיכול היא בפה על-ידי טחינת השיניים והתערבות עם מיץ הרוק, לכן לא יבלע שום מאכל בלי לעיסה, כי אז יכבד העיכול באצטומכא לבדה". ללעיסה אִטית וממושכת חשיבות רבה בעיכול נכון של המזון. נקודה זו חייבת הדגשה, כיוון שרוּבּנו איננו לועסים די הצורך את מזוננו, אלא בולעים אותו. המזון חייב להילעס עד כדי כך שמתקבלת בפה עיסה נוזלית, שאותה, ורק אותה, יש לבלוע. ועל כך אמר היפוקרטס, גדול רופאי יוון העתיקה ואבי הרפואה המודרנית: "שתֵה את מזונותיך". יש ללעוס את המזון עד שיהפוך לנוזלי ורק אז יש לבלוע אותו. על חשיבוּת הלעיסה אומר הרמב"ם: "כוונתנו הראשונה במיוחד בעשיית המזונות היא, שיתעכּל המאכל עיכול יפה" (פרקי משה ברפואה, המאמר העשרים, 1). אפשר לומר בבירוּר את הכלל החשוב הבא: אלה שלועסים הרבה אוכלים מעט. הם מגיעים לשובע לאחר אכילת כמות קטנה יותר של מזון. התוצאה - מניעת השמנת-יתר, שהיא מתחלואיה של חברת השפע. ידוע גם הנאמר במסכת ברכות (נד ע"ב): "ואמר רב יהודה שלשה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפִלתו והמאריך על שולחנו וגו' ". כאמור, אכילה אִטית, רגועה ושקטה מולידה אכילה בכמויות קטנות - מה שמוליד בריאות.

להלן מספר מובאות על ההתייחסות החמורה של היהדות לאכילה גסה:

• "ואכילה גסה לגוף כל-אדם כמו סם המָוֶת, והוא עיקר לכל הֶחֳלאים" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, טו);

• "היא ששלמה אמר בחָכמתו: שֹׁמֵר פיו ולשונו, שֹׁמֵר מצרות נפשו (משלי כא, כג). כלומר: שומר פיו מלאכֹל מאכל רע או מלשׂבּוֹע, ולשונו מלדבּר אלא בצרכיו" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, טו);

• "נְפִיֹשֵי קְטִילֵי קֵדָר מִנְּפִיחֵי כָּפָן" (שבת לג ע"א), שפירושו: רבים הרוגי הבטן המלאה מִמֵּתֵי הרעב;

• עצה טובה אחרת לרוצים להקפיד על כמות האוכל בכל ארוחה: לקחת לצלחת רק כמה שמעוניינים לאכול, ואחר-כך לא להוסיף ולקחת עוד ועוד אוכל - גם אם העין "תובעת" זאת.

יֵצר האכילה הוא היצר הקשה ביותר לשליטה אצל האדם. לעומת האדם, בעלי החיים שולטים היטב ביצר זה (כשם שהם שולטים גם ביצרים אחרים) וחיים על-פי חוקי הטבע. ואגב אורחא: יצרים אחרים הקשים לשליטה לאדם (אחרי יצר האכילה) הם יצר המין ואחריו התאווה לכסף. והגיבור? הוא זה הכובש את יצרו - לא לגמרי, אלא יודע להציב לעצמו גבולות לסיפוק היצרים. נושא התזונה הנבונה והנכונה מעסיק מאוד את האדם (בעיקר בעולם המערבי - בחברת השפע). הסיבה ברורה ומובנת: מחלות רבות קשורות להרגלי אכילה פסולים ולאיכות מזון קלוקלת. ועל כך נאמר בקִצור שולחן ערוך (לב, ב): "רוב מחלות הגוף וחולשתו תלויים בעיכול המאכל". ככל בעלי החיים, כך גם האדם נולד כשהוא בעל חושים בריאים. הדבר נכון גם לגבי הרגלי האכילה. כל בעלי החיים, למעֵט האדם, מְאמצים הרגלי אכילה (והרגלי חיים בכלל) המעוגנים בחוקי הטבע, ואילו האדם "בוגד" או "מזייף" בחלק לא קטן מחוקי טבע אלה. צורך ראשון במעלה הוא לשמור ולהקפיד על הרגלי אכילה כנוסחה לבריאות. הבעיה קיימת לא רק בימינו. מסתבר, שזוהי תופעה שאִפיינה חברת שפע בכל הדורות. על כך מצאנו גם במקורות היהודיים העוסקים בנושא הבריאות. הם מרחיבים את חשיבות נושא הרגלי האכילה ומתמקדים גם במענה על השאלות: מתי אוכלים? איך אוכלים? וכמה אוכלים? אני יכול להעיד על עצמי, שמאותו שלב בחיי שבּוֹ התחלתי לאמץ הרגלי אכילה והרגלי חיים נוספים נכונים (ואין הדבר קל!), השתפּרה בריאותי ואורח חיי נעשה זורם, נעים ומְהנה.

כידוע, מזוננו מורכב ממזון מוצק וממזון נוזלי. עדיין מהדהדת באוזנַי הפרסומת של אייבּי נתן בשידורי תחנת הרדיו שלו "קול השלום": "שתו מים, שתו מים". ויש צדק באמירתו זו. על השתייה נאמר כבר בישעיה (נה, א): "הוֹי כל צמא לכו למים". ועוד נאמר בנושא זה בקִצור שולחן ערוך (לב, יז): "ובעניין השתייה, המים הם המשקים הטבעיים לאדם ובריאים לגוף". על ערכּם הגדול של המים כמשקה לאדם ולבעלי החיים נכתב רבות. כדאי לציין את ההתייחסות הבאה: "מים נקראו חיים" (אבות דרבי נתן לד). מים הם המשקה הטבעי והטוב ביותר לאדם ולבעלי החיים. לא משקאות ממותקים ו/או מוּגזים. מסתבּר שרוב הגישות התזונתיות העוסקות בהרגלי אכילה אוסרות בתכלית האיסור שתייה בזמן הארוחה. זהו הרגל קלוקל, אשר התפשט על-פני רבות מתרבויות העולם. ועל כך מצאנו במקורות היהודיים, שאין לשתות מים לא בזמן הארוחה ולא בצמוד אליה - לא מיד לפניה ולא מיד אחריה: "אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שתתקרר האצטומכא ולא תעכל את המזון כראוי. וגם בתוך אכילתו לא ישתה, רק מעט מים מזוג ביין" (קִצור שולחן ערוך, לב, יז). בנושא זה ציין הרמב"ם בכתבו: "ואין ראוי שישתה עם האכילה או אחריה" (הנהגת הבריאות, השער הראשון, 4). אפשר ללמוד ממובאות אלה שיש להימנע משתיית מים בזמן האכילה. אך (וזו גם דעתו של הרמב"ם) אפשר לשתות קצת יין (כוסית אחת) במהלך הארוחה. כוסית, ולא תכולת בקבוק יין שלם, כמנהג רבים מבּני עמי אירופה.

רוּבּנו אוכלים הרבה יותר מהכמות שאנו זקוקים לה. זו תולדה של חיים בכל חברת שפע, עוד מקדמת דנא ועד ימינו אנו. לצערנו, איננו אוכלים לפי הצורך, אלא "לפי העין". זו רעה גדולה אשר הולידה תופעה, על גבול המגֵפה, של השמנת-יתר. השלכותיה השליליות על הבריאות ידועות לכולנו. השמנת-יתר הוגדרה בשנת 2001 על-ידי ארגון הבריאות העולמי שליד האו"ם כמחלה כרונית. על השאלה "כמה אוכלים?" אמר הרמב"ם: "לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יִפְחֹת כמו רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, ב). אכילה בשיעור הבינוני היא המומלצת. המועד להפסקת האכילה הוא באותו רגע שהאדם שואל את עצמו "האם להמשיך לאכול?". זהו המועד לסיום האכילה - זהו ה"רביע" שיש להפחית כפי שממליץ הרמב"ם. ולכן, לא מוכרחים "לגמור מהצלחת" - יש להפסיק לאכול ברוח הנאמר לעיל. משימה לא קלה בחברת השפע שבּהּ אנו חיים.

כאן המקום לציין ולהדגיש שמזון אשר אינו נלעס עד להיותו עיסה נוזלית בפה, ונבלע בהיותו לא מפוֹרק, לא מתעכל ביעילות. כתוצאה מכך, מזון זה אינו נספג ביעילות המצופה מחלל המעיים לדם. אצל בני גיל הזהב עלולים להתעורר קשיים בלעיסת המזון, בעיקר עקב מיעוט שיניים בפה, בעיות של נסיגת חניכיים, ועוד. לכן תשומת הלב חייבת להינתן לבעיות כאובות אלה.

אדם צריך לאכול או לשתות רק כאשר הוא רעֵב או צמֵא. זהו חוק טבע. על כך אמר הרמב"ם: "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ד, א).

סוגי רעב

אך מתברר שישנם שני סוגי רעב. כמו שמוסבר בצורה בהירה בקִצור שולחן ערוך (לב, י): "זמן האכילה הוא, שיתאווה לאכול תאווה אמִתית ולא זרה. ולהבדיל בין תאווה אמִתית לתאווה זרה היא זאת: הראשונה נקראת רעב כי האִצְטוֹמְכָא (קיבה בארמית) ריקה והשנייה היא כשמתאווה מאכל מיוחד. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שתהיה האצטומכא ריקה מן המאכל הקודם... והדרך הממוצעת שהיא שש שעות". ובנושא זה כבר קדם הרמב"ם בספרו הנהגת הבריאות (השער הראשון, 4): "ומדרכֵי הנהגת הבריאות, שלא יכניס מאכל על מאכל, ולא יאכל אלא אחר הרעב הצודק, ותהיה האסטומכא נקִיָּה".

התאווה הזרה

כדי שהקיבה תהיה ריקה, אין לאכול בין הארוחות, ואז לאחר כשש שעות הקיבה מתרוקנת ומופיע מה שקרוי הרעב האמִתי. אחד ההרגלים הפסולים בחיינו הוא האכילה על-פי מה שנקרא התאווה הזרה. כלומר, על-פי הרעב הזר: אנו נוהגים לחטוף אוכל בין הארוחות. הקפדה על ארוחות קבועות ומסודרות והימנעות מאכילה בין הארוחות - הן מהנוסחאות לבריאות טובה. לגבי מועדי הארוחות, במספר לא קטן של שפות אנו מכירים פתגם האומר בערך כך: "אכוֹל בבוקר כמלך, בצהריים כאזרח, ובערב תן את האוכל לאויִבך" (בגִרסה אחרת: "בערב אכוֹל כעני"). רוב הגישות התזונתיות מדגישות את חשיבותה של ארוחת הבוקר (פת שחרית). בקִצור שולחן ערוך (לב, יא) נאמר: "טוב להרגיל את עצמו לאכול פת שחרית". כבר חכמי התלמוד הגדילו בשִׁבְחָהּ של אכילת פת שחרית, שהשלכותיה החיוביות נוגעות לאפיקים רבים של חיינו. וכך נאמר במסכת בבא מציעא (קז ע"ב): "תנו רבנן: שלֹשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה, ומן הצִנה, ומן הזיקין, ומן המַזיקין, ומחכּימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו, ואינו מתאווה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעיים, ויש אומרים: אף מוציא את הקִנאה ומכניס את האהבה". אז מה טוב יותר מכּל אלה?

נוסחה לבריאות טובה: לישון על בטן ריקה

מסתבּר שארוחת הערב היא אחד מפִּגעֵי האדם. האוכֵל בערב, מזונו מתעכל לאט במעיו, ושנתו אינה רגועה. לא אחת, בבוקרו של יום המחרת הוא קם עייף ויגע, כאילו הלך לישון רק לפני זמן קצר. השמטת ארוחת הערב, או הקטנתה במידה ניכּרת ואכילתה לפני שקיעת החמה, היא מהרגלי האכילה החשובים שיכול אדם להקנות לעצמו. ללכת לישון "על בטן ריקה" - היא נוסחה לבריאות טובה. כדאי לזכור: הממעיט בארוחות - דואג לבריאותו. אנו מַכּירים אנשים החיים על ארוחה אחת או שתי ארוחות בלבד ביום. על כך מובא במסכת סוכה (כז ע"א): "שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר: כגון אני, שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום".

פעילות גופנית, מנטלית ורוחנית - רק לפני הארוחה. זה צו עליון - מצַווי הטבע החשובים ביותר. לאחר האכילה רוּבּהּ המכריע של האנרגיה בגוף מופנה לעיכול המזון - שזה עתה נאכל. ולכן אדם חש עייפוּת מסוימת לאחר שסיים את ארוחתו. ועל כן כל פעילות גופנית, מנטלית או רוחנית אסורה לאחר הארוחה. על כך נאמר בקִצור שולחן ערוך (לב, ו): "כלל גדול בדרכי הרפואה שקודם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה עד שיתחמם גופו ולאחר-כך יֹאכל". כאמור, לאחר האכילה אדם צריך להמעיט בפעילות מכל סוג שהוא: גופנית, מנטלית ורוחנית. הרמב"ם מזהיר מפּני פעילויות כלשהן לאחר האכילה, ועל כך הוא אומר בספרו 'הנהגת הבריאות', השער הראשון, 3: "התנועה לפני המאכל כולה טובה, כן התנועה אחר המאכל כולה רעה. ודע כי תנועה אחר המאכל מזקת מאוד, ר"ל לא תנועה מקומית, ולא משגל, ולא מרחץ... והשינה תעזור על הבישול" (בישול - הכּוונה לעיכול המזון ולספיגתו במעיים - הערה שלי. א"מ). לסיום, הקפּדה על הרגלי אכילה היא כורח חשוב וצורך חיוני ביותר בשמירת הבריאות. להלן סיכום עיקרי הרגלי האכילה שעל אדם שוחר בריאות לאמץ:

• מועדי הארוחות: ארוחת בוקר - חובה, ארוחת ערב - ניתן להשמיט או למעֵט בה. אם לאכול, אז מזון קל לעיכול;

• אין לאכול בין הארוחות;

• לעיסה ממושכת של המזון: חובה שאין לעקוף אותה;

• כמוּת האוכל חייבת להיות במידה הממוצעת, ואין להגזים בכמויות המזון הנאכלות;

• יש לאכול ולשתות בישיבה, בנחת וברגיעה. אם אין זמן, אפשר לפסוח על ארוחה;

• מים הם המשקה הטבעי לאדם;

• אין לשתות בזמן הארוחה עצמה;

• פעילות גופנית יש לקיים רק לפני הארוחה ולא אחריה.