המושג של גורל או מזל השולט במציאות הינו זר לתפיסה היהודית, המאמינה בהשגחת האלוקים, בעולם המבוסס (לפחות באופן רשמי) על עיקרון של שכר ועונש. למרות זאת, אנו מוצאים כי ישנן תקופות בשנה המזוהות עם מזל ושמחה וכאלו המוקדשות לאבל ולאובדן. חודש אב נחשב לאחת התקופות הקשות בלוח השנה העברי. במשנה (תענית פרק ד, משנה ו) כתוב: "משנכנס אב ממעטים בשמחה". קביעה זאת אינה מתייחסת רק למישור הרגשי או למצב הרוח הלאומי, אלא יש לה השלכות מעשיות בהלכה.
המקור לאבל הוא חורבנם של שני בתי המקדש, שלפי המסורת חרבו בחודש זה. חורבנם סימל לא רק משבר דתי עמוק, אלא גם אובדן העצמאות הלאומית והיציאה לגלות. אך מהמקורות עולה לא רק החובה להתאבל כזכר לאסון ההיסטורי, אלא גם הצורך להתחשב בחוסר המזל הטמון בתקופה זאת ליהודים (במגזר הדתי והמסורתי, למשל, ממעטים לנסוע ולטוס בימים אלו, ונמנעים מעיסוקים הנתפסים כמסוכנים בפוטנציה, מתוך חשש והרגשה שבימים אלו הסכנה ממשית מתמיד).
ימים קשים לעם ישראל
עיון קצר בהיסטוריה מאושש חשש זה. לא מעט אסונות כבדים פקדו את עם ישראל במשך הדורות בימים אלו:
- חורבן בית ראשון על-ידי הבבלים;
- חורבן בית שני על-ידי הרומאים;
- נפילת ביתר במרד בר כוכבא;
- גזירת תתנ"ו (1096) בעקבות מסע הצלב הראשון;
ועד לימינו:
- הפיגוע במרכז היהודי הקהילתי בארגנטינה בשנת 1994;
- וההינתקות, שללא קשר לעמדות פוליטיות, היוותה טראומה לאומית.
ספר התודעה (מאת אליהו כי טוב, זהו ספר המסודר לפי חודשי הלוח העברי ומביא סיכום של הלכות, מנהגים ומדרשים עבור כל חודש), מסכם זאת כך:
"
ובחודש זה אין מזלם של ישראל טוב, ולכן מי שיש לו דין עם גוי ישתמט ממנו בחודש זה, כל החודש. ואם אי-אפשר לו להשתמט כל החודש לפחות עד עבור תשעה באב.
ולפי שאסור לשמוח בימים אלו - אסור לעשות שום דבר המביא לידי שמחה. ולפיכך אין עוסקים בבנין של שמחה כגון בנין בית חתונות או ציור כיור או סיוד של דירתו ואין נוטעים נטיעה של שמחה, כגון אילנות העשויות לצל או לריח... ולכן אסור לקנות, לתפור לסרוג ולרקום בגדים חדשים... ואסור לו לקנות אפילו בגד ישן שהוא מתאווה לו ביותר מפני נויו...".
האם מדובר בתקופה "מקוללת", ואם כן - כיצד מתיישבים דברים אלועם העיקרון של השגחה ואמונה בשכר ועונש?
כדי להבין, כדאי להתחיל מהתחלה - באירוע שלפי המסורת הפך ימים אלו לימים קשים.
בספר במדבר, פרשת "שלח", מסופר על חטא המרגלים. משה שיגר 12 מרגלים לתור את הארץ, לפני כניסת העם. עשרה מתוך שנים-עשר מהאנשים הללו חוזרים מהמשימה עם סיפורי אימה, על אודות בני ענקים וארץ אוכלת יושביה. הם משכנעים את העם כי אין כל דרך לרשת את הארץ. העם, השומע דברים אלו, נבהל ומגיב בבכי, ככתוב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד, א).
התלמוד הבבלי מספר (מסכת סנהדרין דף קד ע"א), כי הלילה ההוא - ליל ט' באב היה. כתגובה לבכי הזה: "אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות".
כלומר, הקביעה כי ימים אלו יועדו לאסון ואבל לאורך ההיסטוריה אינה נובעת מגורל שנקבע במזלות או בכוכבים, אלא נגרם על-ידי מעשיהם של בני ישראל, על חוסר אמונתם, על שמאסו בארץ חמדה, על בכי לחינם. ומדוע שיימשך לדורות?
הגורל - בידינו
תשובה לכך יש אולי בדברי זכריה הנביא. זכריה, אחרון נביאי ישראל, ניבא בסוף גלות בבל, בתקופת שיבת ציון ובעת שהתחילו בבניין בית המקדש השני. בימים ההם נשמעו לא מעט טענות כי יש לבטל את הצום החמישי - קרי תשעה באב: "...האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (זכריה ז, ג).
העם חוזר לארצו, בית המקדש נבנה לנגד עיניו - זוהי ההוכחה שהשתנה "המזל", ושאין עוד על מה להתאבל. אך הנביא זכריה דוחה טענות אלו מכל וכל וקובע: "כה אמר ה' צבאות לאמר: משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו, ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה, ז, ט-יא).
התענית והאבלות אינם רק לזכר לחורבן הבית, אלא הם מעידים גם על הסיבות המוסריות שהביאו לחורבנו. העם הוא שייעד את הימים הללו לפורענות על-ידי מעשיו. "המזל" או ה"גורל" לא ישתנו כל עוד המעשים שהולידו את "המזל הרע" לא ישתנו. במילים אחרות, הגורל הוא בידינו, ובכוחנו לשנותו על-ידי שינוי אמיתי, מהותי ונצחי בהתנהגותנו.
לא קשה ליישם דברים אלו גם בימינו אנו, להבין עד כמה נחוצים שינויים מהותיים בחברה שלנו, על-מנת לחולל את השינוי המיוחל שייטיב עם עתידנו כדי שנזכה לראות במימוש המשך נבואתו של זכריה:
"כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי (י"ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים" (זכריה ח, יח-יט). שינוי מזלנו הוא לא רק תפקידנו, אלא גם ייעודנו.