לטענת העמותה יש לבטל את פסק הבוררות. זאת בשל טענות הפסול כדלקמן:
1. מאחר ועל הבורר לדון על-פי החוק הישראלי, ומאחר והחוק הישראלי (סעיף 1 לחוק העמותות, התש"ם-1980) קובע שאסור לעמותה לחלק את רווחיה בין עובדיה, נמצא שפסיקת הרב דוקטור רצון ערוסי, שעל העמותה לעמוד בהתחייבויותיה ולחלק דירות או שווה ערך להן לעובדים - אסורה ופסולה על-פי חוק.
2. גם אם הרב אשר פריינד המנוח, אביה הרוחני של העמותה, התחייב לחלק דירות לפעילי העמותה - אין זה מחייב את העמותה כלל שכן הרב פריינד לא הוסמך על-ידי העמותה ליצור עבורה התחייבויות.
3. כאשר העמותה טענה בפני הבורר הרב ד"ר ערוסי שהחלטתו אינה חוקית, השיב הבורר שהיות והעמותה עצמה, בתחילת העניין, פעלה על-מנת למנוע דיון על-פי החוק הישראלי אלא על-פי דיני התורה בלבד (כל עוד סברה שעל פיהם, אולי, תנצח) הרי היא מנועה מלטעון טענות לגבי קבילותה של פסיקה על-פי הדין הישראלי. לדברי העמותה, לא ייתכן שהבורר יקבע שהעמותה היא גוף שעומד מעל לחוק, הנידון רק על-פי דיני התורה.
4. את החלטת הבורר לאכוף את העמותה לשלם את הסכום אליו התחייבה מכנה העמותה "גזל" הנוגד את תקנת הציבור. לדבריה, זהו גזל לקחת כספי צדקה ולשלם מהם משכורות עתק לעובדים (כפי התחייבה לעשות). כך היא אומרת:
"...אין לאפשר למנהלי עמותות צדקה, לגזול כספי עניים ואין להסכין עם מצב בו כספים המיועדים לנזקקים, יחולקו כדירות בין חברי הדרג הניהולי. אף מטעם זה נוגד הפסק את תקנת הציבור."
5. בנוסף, טוענת העמותה, היות והבוררות נסבה סביב יחסי עובד- מעביד, לא הייתה לבורר כל סמכות לדון בנושא. זאת מכיוון שדיני העבודה הם קוגנטיים - כאלה שלא ניתן להתנות עליהם. משכך, רק בית הדין לענייני עבודה מוסמך לדון בנושא.(מעניין לדעת : האם לו יצויר שהדיון היה מועבר לבית הדין לענייני עבודה, ואף בו הייתה העמותה מחויבת, האם היא הייתה מצליחה, כמובן רק לאחר שהוכרע כנגדה, למצוא עילה בגינה בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון?)
לטענת המשיב, מר מרגליות, עתירת העמותה אינה אלא עוד שלב בסחבת שמייצרת העמותה על-מנת להתחמק מתשלומי חובותיה.
עוד הוא טוען, כי הרב פריינד, כמנהיג וכמורה הדרך של העמותה, הבטיח לו שהעמותה תישא במחצית מהוצאות חיתון ילדיו, ושהעמותה ידעה מהתחייבות זו. לדבריו, כל חברי ההנהלה, אור להתחייבות הרב פריינד, רכשו דירות לילדיהם מכספי העמותה, ואך הוא, נפקד מקומו.
עוד הוא טוען כי מאחר והעמותה השביעה אותו שלא לפנות לדין שאינו דין תורני ואף נטלה ממנו ערבויות כספיות למקרה שיפר את שבועות, הרי שהיא מנועה, במקרה זה, מלטעון בפני בית משפט שאינו תורני כנגד החלטות שניתנו מחוץ לו.
את טענות העמותה בדבר סתירה בין פסק הבוררות לבין החוק הישראלי דוחה המשיב. לדבריו, אין באכיפת העמותה לשלם לו את שכרו שהתחייבה לו משום חלוקת רווחים פסולה - אלא תשלום שכר רגיל וחוקי. עוד הוא טוען כי היות והבורר לא דן בפרטי פרטים של דיני העבודה- אלא בחלק השכר בלבד – הרי שלא חרג מסמכותו ועסק בדיון היכן שמוסמך בית הדין לענייני עבודה לדון לבדו.
חקירה ה'
- מהי עמדת ההלכה היהודית לגבי ערעור העמותה - את זה כבר אמרנו. על-פי ההלכה, מדובר באיסור גמור. מכאן שכל טענה שתוסיף העמותה לטעון בפני בית המשפט מהווה עוד משקולת המכריעה את כף המאזניים אל עבר אשמה. משכך, מאחר ועל-פי דיני התורה הוכרע כבר דינה - לחובה - נניח מעתה לחוקי התורה בדיון זה.
- מהי עמדת המוסר האובייקטיבי לגבי טענת העמותה שכפייתה לעמוד בהתחייבותה - שהוכחה כפי שנראה לקמן - לספק דירות לעובדיה מהווה "גזל העני"? תשובה : ייתכן, שאכן, כטענת העמותה, מדובר בגזל העני. לכן העמותה, כפי שטענה היא בעצמה, הרי היא גזלנית היות וחילקה בין מנהליה (למעט למר מרגליות) דירות וסכומי כסף אדירים, שנתרמו למען העני - ולא לצורך חלוקת דירות למנהלים. מאידך, העמותה, על-פי קני מידה אובייקטיביים, היא גם רמאית אם מלכתחילה לא התכוונה לחלק את הדירות שהבטיחה שכן זה, לסברתה גזל. היא גם גזלנית כפולה שכן גם לא לשלם את שהבטחת מהווה גזל.
- מהי עמדת המוסר הסובייקטיבי? כיצד על חברי העמותה ש: ביקשו דין תורה, השביעו אדם שידון עימהם רק על-פי דין תורה - ואחר כך כפרו בדין התורה, ביקשו בורר, קיבלו בורר ואחר כך כפרו בפסק דינו, הבטיחו דירות, טענו שמימוש ההבטחה מהווה גזל, לקחו לעצמם דירות - לראות את עצמם? תשובה: ברוך הוא. ברוך המקום שחייבנו לא להתגלח, שכן אם היו אמורים חברי העמותה להביט כל בוקר במראה בעת התגלחת - ספק רב אם יכלו לשאת את הדמות המחזירה אליהם מבט...
- מהי דעת הקורא? עוד מעט אנחנו עוברים להכרעת השופט, שם תתברר עמדת המחוקק הישראלי והפסיקה. לא היית רוצה לגבש עמדה, טרם תושמע דעת בית - המשפט?