פרוקצ'יה לביהד"ר: השניים אינם טובים מהאחד

העותר והמשיבה נשואים (בינתיים) זה לזו משנת 1988 ולהם שתי ילדות. ב-20.11.01 הגישה המשיבה כנגד בעלה תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בתל – אביב. אולם תביעתה נדחתה מאחר והדיינים לא מצאו סיבה לאכוף על הבעל לגרש את אשתו. כעבור כשנתיים הגישה המשיבה, בשנית, תביעת גירושין. הדיון בבקשתה נערך בפני אותם הדיינים שדחו מלפנים את בקשתה, הרב נחום שיינין והרב שמעון מלכה. בתחילת הדיון טען העותר בפני בית – הדין הרבני שהיות וחוק הדיינים קובע כי על בית הדין – הרבני לדון בהרכב של שלושה דיינים, הרי שההרכב הנוכחי, של שני דיינים בלבד, פסול מלדון ולהכריע, ומשכך ביקש להפסיק את הדיון. בתגובה הורה בית – הדין לעותר לנמק ובכתב מדוע, לדעתו, אין לדון בהרכב של שניים בלבד. לאחר מכן איפשר בית – הדין למשיבה להגיב, ומשכולם אמרו את דבריהם – לקח בית הדין אתנחתא מן הדיון , הודיע לצדדים שבאם יוחלט על המשך הדיון הוא יודיעם את המועד ושחררם לביתם. הצדדים קיבלו הודעה על המשך הדיון בעניינם, וביום ה- 8.6.04, בהגיעם אל בית – הדין הרבני, פגשו, שוב, את צמד הדיינים – הרב נחום שיינין והרב שמעון מלכה, בגפם, ללא צלע שלישית. ומה לגבי הדיין השלישי הנדרש על-פי חוק ולבקשת העותר? אין בעיה. זה כבר סודר. בפרוטוקול הדיון נכתב: "הצדדים מקבלים עליהם את בית הדין בהרכבו הנוכחי." כעבור חמישה ימים, ביום-13.6.04, המציאו צמד הדיינים, נחום וברכה, את פסק דינם, בו קבעו כי על הצדדים להתגרש. זאת תוך ציון ה"עובדה" כי הצדדים קיבלו על עצמם את הרכב בית – הדין. כך בצחות לשונם: "לאחר שמיעת דברי הצדדים, שקיבלו על עצמם את ביה"ד בהרכבו הנוכחי בדיון האחרון, ולאור כל החומר שבפנינו בנסיבות הנוכחיות, ולאור האמור בתסקיר לשכת הרווחה מיום ט"ז תמוז תשס"ג, ולאחר שנראה לביה"ד שאין רצונו של הבעל בשלום בית, אי לכך ביה"ד מחליט ופוסק: בנסיבות אלו, על הצדדים להתגרש". כנגד פסיקת בית – הדין ערער הבעל בפני בית הדין – הרבני הגדול, שלא מצא "כל עילה", כלשונו, לביטול פסק – הדין. כך: "שמענו את דברי המערער, ולא מצאנו בדבריו כל עילה לביטול פסק הדין. הצדדים הסכימו במפורש להרכב חסר, כך נאמר בפרוטוקול ביה"ד האזורי, ואין לנו סיבה לפקפק בכך. טענת המערער כי רצונו בשלום בית, אינה סבירה בנסיבות שבהן מתגוררים הצדדים בחדרים נפרדים, ואין כל מגע ביניהם מעבר לדיונים משפטיים. אכן, המערער אישר בפנינו, כי אמר בעבר שלא ייתן גט לאשתו כל חייו. זו אמירה קשה מאוד, המצביעה על אדם שגמר אומר להחזיק באשתו בכוח, ולמנוע ממנה את חירותה, ויהי מה. הדברים אינם עומדים לזכותו, ולהיפך, מצביעים באופן ברור על הכיוון היחיד שהוא גירושין. הערעור נדחה. בית הדין האזורי מתבקש להמשיך בדיונים, כדי שהמערער ייתן גט לאשתו. הדיונים בבית הדין האזורי יתנהלו בהרכב מלא". חודשיים אחר שניתן פסק דינו של בית – הדין הרבני הגדול הגישה האשה לבית הדין האזורי בתל – אביב בקשה למתן צווי הגבלה כנגד בעלה (סנקציות בשל סירוב גבר לתת גט לאשתו) כמו-כן, הגישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעת מזונות. כנגד פסקי שני בתי הדין הרבניים, האזורי והגדול, עתר הבעל לבג"צ בבקשה לבטל את תוקפם. זאת היות וניתנו בחוסר סמכות בשל ההרכב החסר. עוד מבקש הבעל כי בג"צ יורה על השבת העניין לדיון מחודש בבית הדין – הרבני, אך הפעם, בהרכב מלא ותקני. בג"צ הוציא צו על תנאי לעיכוב מימוש פסקי הדין והורה לבתי הדין – הרבניים לנמק מדוע,לסברתם, יש לתת תוקף לפסקי – דינם שניתנו שלא על-פי חוק.

לטענת העותר, היות וחוק הדיינים מסמיך את בית הדין – הרבני לדון בשלושה דיינים ולא פחות מכך, הרי ש"בית – דין " חוקי, שמוסמך להוציא פסק דין תקף, הוא רק מושב של שלושה דיינים, ומושב בעל מניין פחיתיי כלל אינו "בית – דין" אלא מושב הדיוטות ומשכך אין תוקף למלל שמכונה על ידו "פסק – דין". עוד טוען העותר שגם לו הסכים הוא – מה שלא ארע כלל – שהדיון יתקיים במותב של שני דיינים בלבד, עדיין לא היה תוקף לפסק - הדין שכן לא ניתן להתנות על קביעת המחוקק המפורשת שעל בית הדין – הרבני לדון בשלושה. לדבריו, בנסיבות הנ"ל אין מנוס מלקבוע כי "פסק – דינו" של בית - הדין הרבני בטל מעיקרו. בנוסף, גורס העותר כי בניהול הדיון נקט בית הדין הרבני בכל אמצעי גרוע ובלתי ראוי שניתן להגות: לא נשמעו עדים, הדיינים חקרו בעצמם את בעלי הדין, פסק דינו של בית הדין אינו כולל את העובדות החשובות, את טענות הצדדים ואת ההנמקה להכרעה, כפי שנדרש לכלול. לדברי המשיבה, יש לדחות את עתירת הבעל על הסף. זאת משום חוסר ניקיון כפיים של העותר – כלל בבג"צ על פיו באם עותר נקט בתחבולות למיניהן טרם פנה לבג"צ או שפנייתו לבג"צ עצמה היא חלק מתחבולה, לא תתקבל עתירתו. לדבריה, העותר איפשר לדיון להתנהל, חרף ידיעתו שמדובר בהרכב שהוא חסר על-פי החוק, ורק כאשר זיהה "שהרוח נושבת כנגדו" העלה, בחוסר תום לב, את בקשתו להפסקת הדיון בשל אי – חוקיותו. באפשרו לדיון להתנהל מבלי מחאה "ריפא" העותר, לדברי המשיבה, את הפגם החוקי שבמניין הדיינים החסר, ומשכך יש לו לבג"צ לאשר את פסק בית הדין – הרבני. המשיבה, ועימה בא כח בתי – הדין – הרבניים, עו"ד שמעון יעקובי, מפרטים בטענותיהם שאכן ידועה להם פסיקתו מלפנים של בג"צ על פיה באם בית הדין – הרבני דן בהרכב חסר יש לפסול את פסק דינו. אולם (כמובן) כאן מדובר במקרה שונה לחלוטין. הא כיצד? על-פי (אם כבר בדיון רבני עסקינן, אחת מי"ג מידות שבהן התורה נדרשת...) קל וחומר. כך: תיקון מספר 11 לחוק הדיינים התשט"ו-1955 קובע כי בית דין – רבני אזורי מוסמך לדון בהרכב של דיין יחידי אם הסכימו לכך בעלי הדין. קל וחומר שמוסמך בית הדין – הרבני לדון בהרכב שני דיינים.

השופטת אילה פרוקצ'יה הציבה שלוש שאלות בסיס על-מנת להכריע בסוגיה:

• האם בית הדין הרבני מוסמך לדון בהרכב של שני דיינים.

• באם בית הדין – הרבני אינו מוסמך לדון בהרכב של שני דיינים, האם הסכמת הצדדים שהדיון יתנהל במותב שניים מכשירה את הדיון.

• באם הסכמת הצדדים אינה מכשירה את הדיון, האם יש לבטל את תוצאותיו לחלוטין או שמא ניתן לבטל רק חלק מהתוצאות ואת השאר לקיים (תורת הבטלות היחסית).

לצורך מענה לשאלה הראשונה, האם בית הדין הרבני מוסמך לדון בהרכב של שני דיינים, מביאה השופטת פרוקצ'יה את לשונות סעיפים 8(ה) ו-(ה1) לחוק הדיינים, על פיהן ככלל בית – הדין – הרבני האזורי ידון בהרכב של שלושה דיינים. החריג הוא שבמספר נושאים – שגירושין אינו נמנה עימהם – רשאי בית – הדין לדון בהרכב של דיין אחד. כמו-כן, בכל נושא, אם הסכימו לכך בעלי הדין רשאי בית הדין לדון בהרכב של דיין אחד. לדברי השופטת פרוקצ'יה, יסודות הצדק של שיטת המשפט מחייבים, ככלל, שבנושאים מהותיים ידונו לפחות שלושה שופטים או דיינים. זאת על-מנת שיווצר כר רחב של דעות המשקפות את הלכי הרוח בחברה. עם זאת, בשל מגבלות תקציב וכוח אדם מכיר המחוקק במציאויות בהן די בשופט או דיין אחד. אחד – ולא שניים. זאת משום שמספר זוגי של שופטים או דיינים מסרבל את ההליך השיפוטי בסיטואציות רבות, ובפרט במקרים של אי- אחדות דעים בין השופטים. מאחר וישנו חיסרון מהותי בהרכב זוגי של דיינים, כותבת השופטת, נשללת טענת המשיבים, שאם המחוקק מתיר דיון בפני דיין אחד "קל וחומר" שיותר דיון בפני שני דיינים. למרות זאת, בשל אילוצי שעה, היא כותבת, הכיר המחוקק גם בסיטואציות חריגות ודחוקות בהן רשאי בית משפט או בית דין לדון בהרכב שניים. אך הרכב שכזה אפשרי רק היכן שהחוק התירו בפירוש, מה שאינו במקרה דנן. מכאן שבית הדין הרבני האזורי אינו מוסמך בשום אופן או צורה לעשות את שעשה במקרה דנן, לדון בהרכב שני דיינים. חלק מדבריה: "... הדיון וההכרעה בבית הדין הרבני בהרכב שני דיינים בלבד איננו מוכר, בין בחוק הדיינים, ובין בתקנות הדיינים שהותקנו על-פיו. הוא חורג חריגה מהותית מההסדר החקיקתי המסדיר את סוגיית הרכב בית הדין הרבני. מטעם זה, דיון והכרעה בבית הדין הרבני בהרכב שני דיינים נגוע בפגם מהותי היורד לשורש הסמכות הפונקציונלית של בית הדין, ומביא לבטלותם של ההליכים, לרבות הכרעה שניתנה במסגרתם..." "...הסוגיה הנוגעת להרכבים חסרים של גופים שיפוטיים ומעין-שיפוטיים מעלה, בעיקרה, צורך באיזון בין שתי מגמות סותרות: מחד - הצורך הבסיסי לדון ולהכריע בעניינו של אדם במותב שלם, תוך שיתוף כל חברי ההרכב בשיקול הדעת ובחשיבה המתחייבים לצורך הכרעה. בעניין זה, אין הרי משקל מותב שלושה כמותב של דן יחיד או מותב שניים, והדבר בולט במיוחד כאשר גורלו האישי של בעל הדין עשוי להיות מושפע מתוצאות ההכרעה..." "...דיון והכרעה בהרכב שניים מקום שהחוק מחייב הרכב שלושה נגועים בפסול מהותי, ותוצאתם המשפטית היא בטלות." מיד בפתח עיסוקה בשאלה השניה: באם בית הדין – הרבני אינו מוסמך לדון בהרכב של שני דיינים, האם הסכמת הצדדים שהדיון יתנהל במותב שניים מכשירה את הדיון, משיבה השופטת פרוקצ'יה בשלילה. לדבריה, כל כוחו ומשמעותו של בית הדין הרבני (ככל ערכאה שיפוטית אחרת) נובע מהחוק. מכאן שכאשר בית הדין מתנהל באופן ובצורה שלא הוסמך להן על-פי חוק שאין הוא בגדר בית דין כלל ופסקו אינו בגדר פסק דין. האזרח בעל הדין לא הוסמך על-ידי איש לקבוע אימתי רשאי בית הדין לדון כך ומתי אחרת, אף לא בעניינו הוא. מכאן שהסכמת המערער, אם הייתה כזו בכלל, אינה מכשירה את השרץ, את הדיון בשניים שנוהל בבית הדין הרבני בניגוד לחוק. כך היא כותבת: "...עקרון החוקיות, המורה כי לרשות שיפוטית מוקנות אך הסמכויות הנתונות לה על-פי החוק, שולל מתוכו אפשרות סטייה מעקרון זה, אלא אם כן החוק עצמו הכיר באפשרות כזו..." "... במצב המשפטי הקיים נכון לעת זו, החוק והתקנות נותנים תוקף להסכמת הצדדים לצורך דיון בדיין אחד בבית הדין הרבני (סעיף 8(ה)(3) לחוק הדיינים, ותקנה 1 לתקנות הדיינים). בנסיבות העונות על תנאי התקנה האמורה, הסכמת הצדדים להרכב דיין אחד מעוגנת כחלק מההסדר הקיים בדין, וניתן לה משקל משפטי מלא. אין בנמצא הסדר הנותן תוקף להסכמת הצדדים למותב המונה שני דיינים, ולפיכך הסכמה כזו אינה בת תוקף להכשיר הרכב כזה." אחר הדברים האלה, משמצאה את הדיון בבית הדין -הרבני כמי שנערך שלא על-פי דין וככזה שאין לו הכשר בשל הסכמת הצדדים (שלא הוכחה), נפנתה השופטת פרוקצ'יה להשיב על השאלה: באם הסכמת הצדדים אינה מכשירה את הדיון, האם יש לבטל את תוצאותיו לחלוטין או שמא ניתן לבטל רק חלק מהתוצאות ואת השאר לקיים. לדבריה, יש לבטל את ההליך בבית הדין הרבני מעיקרו. לא (רק) משום שלא ניתן על-פי "עקרון הבטלות היחסית" לקיים את חלק מהחלטות בית הדין – הרבני. גם לא (רק) משום שנושא גירושין חמור כל כך ולכן קבע המחוקק בפירוש שיידון, דווקא במעמד שלושה. אלא משום שבית הדין – הרבני לאחר שחזור ושנה הוצבו לו "תמרורי אזהרה" שהורו לו שאל לו לחרוג מסמכותו ולא לדון ב: א'. עניינים שבשום הרכב אינו מוסמך לדון בהם. ב'. בהרכב חסר; חדשות לבקרים (כך במקור) חורג מסמכותו ומפעיל סמכות שיפוטית שלא כדין, מה שמהווה חתירה חמורה כנגד עקרון החוקיות. כעת, לדבריה, יש לעצור את התופעה ולפסול פסקי דין פסולים של בית הדין הרבני, שאם לא כן – ימשיך בית הדין הרבני להתדרדר אל התהום של שימוש בסמכות שלא הוקנתה לו. כך היא בהנמקות פסק דינה: "חומרה נוספת ומיוחדת נילווית לפגם המתמשך של דיון ומתן הכרעה שיפוטית בהרכב חסר נוכח העובדה כי איננו מדברים בסוגיה חדשה הפוקדת לראשונה את מערכת בתי הדין הרבניים או את מערכת השיפוט הכללית. לאורך שנים רבות, חזרה על עצמה התופעה הפסולה של דיון בהרכב חסר בבתי הדין הרבניים, ואף העסיקה את בית המשפט הגבוה לצדק במקרים לא מעטים..." "...תופעה זו של דיונים במותבים חסרים בבתי הדין הרבניים העסיקה גם את נציבת תלונות הציבור על שופטים במספר ניכר של תלונות שהוגשו אליה בסוגיה זו. בשנת 2006 חזרה הנציבה והתריעה על תופעה זו, ועל החובה להפסיקה, ולקיים את הוראות החוק בעניין הגודל הנדרש למותבי הערכאות השיפוטיות..." "... במיוחד לאור ההפרות החוזרות ונישנות בעניין זה, והעדר הפקת לקחים מן העבר. לא למותר לציין, כי גם בתחומי שיפוט אחרים ניכרת נכונות רחבה של בתי הדין לעסוק בעניינים שאינם בגדר הסמכות העניינית המוקנית להם..." "...מתן הכרה בתוצאות פסקי הדין נשוא עתירה זו חרף הפגם שנפל בסמכות בית הדין האזורי, יחתור תחת יסודות הסמכות החוקית הנתונה לבית הדין הרבני, ועשוי אף לשמש תמריץ חיובי להמשך הפרת החוק גם להבא. לתוצאה כזו אין להסכים. הפגם שנפל בדיוני בתי הדין הרבניים ובהחלטותיהם בשתי הערכאות צריך להביא, לאחר הערכת מלוא השיקולים הרלוונטיים, לתוצאה הטבעית המתבקשת, והיא - בטלות מעיקרא של הדיונים וההחלטות שניתנו על-ידי בית הדין הרבני האזורי בפרשה זו, בשל מותבו החסר. משכך, בטל אף פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בערעור."

פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בוטלו. בג"צ הורה על החזרת העניין לדיון בבית הדין הרבני האזורי בתל – אביב, בהרכב מלא.

- בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ - בפני השופטים: אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ודבורה ברלינר. - בא כח המשיבים בית הדין הרבני האזורי מחוז תל – אביב, בית הדין הרבני הגדול ורבקה לוי עוה"ד שמעון יעקובי ורחל לוברמן.