הבטתי לשוטר בעיניים, במסרים ובפתקים שקיבלתי בתחנת המשטרה: "כל השוטרים בתחנה מסכימים איתכם בלב, בצער רב אנו נאלצים לבצע את עבודתנו". ראיתי שוב פעם הדימום החברתי הזה, הרפיסות, חוסר האונים והמקובעות של האדם הקטן שנאלץ לעבוד, להתקיים, להביא אוכל הביתה, לכופף את הראש ולהתעסק בטרדות היומיום, לכבות שריפות זמניות... במקום לבער את הנגע מהשורש!
"בגלל זה יצאת לדרכים", אמר לי האופנוע. "תקים כבר את התנועה החברתית, זה כבר לא אתה, אתה כבר לא לבד, זה עוד הרבה אנשים שמאמינים כמוך בצורך בשינוי, ושיחזקו אותך במהלכים למען השגת המטרה".
אתמול, כשהכנתי את עצמי לעצירת ביקורי משפחות המחבלים בכלא הדרים, קיבלתי טלפון מיואל מרשק, שסיפר לי שהשב"ס נכנע ללחץ שלנו וביטל את הביקורים למרצחים או לטרוריסטים בכלא הדרים. בעמודי החדשות נכתב: "השב"ס למען גלעד שליט החליט להיענות ולבטל את הביקורים...". הרבה חברים שלנו, שהיו אמורים להגיע, הבינו שאין טעם לבוא ואולי זו הייתה מטרתו של השב"ס, לגרום לאנשים להבין שאין טעם להגיע. היה ברור לי, שכאחראי על האירוע הזה, אני חייב להיות במקום גם אם יגיעו אנשים בודדים. חוץ מזה, המאבק למען גלעד לא הסתיים וחשוב להיות שם ולהעצים דרישתנו.
כשהגעתי למקום, ראיתי שהמשטרה תחמה את כל החברים שלנו כמו עדר כבשים, נהניתי לראות חברים חדשים שלי מהקליקות ומדה-מרקר לצד חבריי הוותיקים המדהימים, ולצד פעילים למען גלעד שבאו דרך מטה המאבק. הבטתי בהנאה בחבריי המתגלגלים שחתמו איתי ברית של אהבה; מאז שתמכתי בהם במאבק הנכים, הם הפכו לפעילים חברתיים בכל מקום אליו קראתי להם. אני מקבל מהם אנרגיה של אהבה ותמיכה שזר לא יבין זאת.
לא ראיתי טעם להחזיק את האנשים זמן רב בשמש מכיוון שהביקורים בוטלו. נאמתי מתוך תובנות ליבי ונשמתי את הנאום שנמצא בתחתית הפוסט. סיימתי את הנאום ואמרתי: "חברים שלי, אין טעם למחאה שכזאת שאינה אפקטיבית, אני הולך הביתה, האם אתם מבינים מה זה הולך הביתה?". הבטתי בקהל שהנהן בראשו בהבנה. היחידים שלא הבינו היו השוטרים הרבים שמסביב. "לפני שאני הולך הביתה אני יורד לכיוון כביש 4 לנפנף שלום לנהגים" אמרתי והתחלתי לצעוד לעבר כביש 4. מאחורי גוש שלם של אנשים, כל הקהל החל לצעוד לכיוון כביש 4, כגוש אחד נחיל אדם ירד לכיוון כביש 4.
"תעצור אותו! תעצור אותו!" צעק שי, מפקד האירוע. אמרתי לשוטר שאני לא ארד לכביש 4, כבר הייתי כאן בעבר ועשיתי זאת, "חשוב לי לא פחות ממך לשמור על החוק וגם לשמור על ביטחון האנשים שלי". הזהרתי אותו שאם הוא יבצע מעצרים, הוא זה שיגרום להפרת הסדר הציבורי. לצערי, מפקד האירוע מטעם המשטרה עשה את הטעות הזאת: "אתה עצור" אמר לי גדליהו השוטר, לאחר ששי מפקד האירוע התעקש על מעצרי.
ראיתי את חבריי כועסים על המעצר ומתעמתים עם השוטרים, וגם פורצים לכביש הסואן. "זה לא מקובל עלי" אמרתי לגדליהו שחש בחוסר נעימות, "לא איכפת לי שתעצור אותי, אבל אני לא מוכן שמישהו כאן יפגע". "אתה לא עצור" אמר לי גדליהו, "לא שמתי עליך אזיקים". גדליהו הסביר לי שמצד אחד הוא חייב למלא את הפקודה, מצד שני הוא ראה שאני בעצם מרגיע וממתן, לכן לא היה לו נעים לשים עלי אזיקים על הידיים או שזה רק נדמה לי.
העברתי מסרים לחבריי שאני מבקש מהם לא לבצע פרובוקציות, הבהרתי להם שאני לא עצור, ועמדתי לעלות לניידת להיעצר בכבוד כפי שהבטחתי לשוטר. לפתע שמעתי צעקות, הסתבר שמאיר הנועז נשכב מתחת לגלגלים של הניידת כדי שאי-אפשר יהיה לקחת אותי, הסתרתי את התרגשותי, יצאתי מהניידת והרמנו את מאיר לכיסא הגלגלים. נישקתי את מאיר ואמרתי לו שאני אוהב אותו. "תודה" אמר לי גדליהו השוטר וביקש ממני לעבור לניידת אחרת. נכנסתי לניידת וראיתי את אלה חפץ ממטה המאבק עם אזיקים על הידיים ואת יניב יו"ר אגודת הסטודנטים של ת"א-יפו גם עם אזיקים, ואילו אני חופשי נכנס ונוסע איתם לתחנת משטרת כפר סבא. גדליהו השוטר מבודד אותי מהאנשים ואני מחפש את זהותי בתעודה שבמכנסיי.
לאחר כשעה בתחנת המשטרה נודע לי שעשרות מחבריי בדרך לתחנת המשטרה, האופנוע הגיע עם צליק, והחצר התמלאה בחבריי המדהימים ובצעירים ממטה המאבק. לחדר העצורים הצטרפה לנה, עבריינית מירושלים וגיא פינס מהרצליה. בחדר החקירות אמר לי יורי החוקר: "כתוב כאן שאתה נאשם בהתנהגות העלולה להפר את הסדר הציבורי". אמרתי לו: "אתה אומר לי שבעצם כתוב כאן שלא הפרתי את הסדר הציבורי אלא אני עלול להפר אותו".
לאחר שנעצרתי אנשים ירדו לכביש מעבר למה שאני הייתי מאפשר. יורי אמר לי שלא אשאל לדעתו האישית, כי נראה לו מהעולה בתיאור המקרה שמאשימים אותי בכך שאנשים הלכו אחריי. אם לא הייתי בחקירה הייתי מתפרץ מצחוק. "למה אתה מחייך?" שאל אותי יורי. "כי אם זו האשמה אז צריך לכלוא אותי" אמרתי לו. "אם תציץ לחצר שלכם תראה שהגיעו לכאן רבים מחבריי הטובים, חלקם כנראה באו אחריי? כלומר חזרתי שוב על אותה עברה ואולי זו הזדמנות עבורי לא רק לעמוד מול כלא הדרים, אלא גם להיכנס פנימה כעציר ולראות את המצב מבפנים?".
לאחר ששוחררתי ירדתי לשבת עם חלק מחבריי המדהימים שעדיין נותרו במקום לראות אותי משתחרר. פגשתי את יואל מרשק, ראש אגף המשימות של התנועה הקיבוצית. "אני עצור" אמר לי יואל, "אני לא מדבר בלי עורך דין". חשבתי על זה שהמדינה שלנו צריכה עורך דין, רופא ופסיכיאטר דחוף, ואנחנו חייבים לטפל בכל כך הרבה דברים אבסורדיים.
הבטתי בחבריי המדהימים מימין, באופנוע הקשיש משמאל וקיבלתי החלטה, שזה המן לחמם את מנועיה של התנועה החברתית שבדרך. כל הסימנים מראים שזה הזמן. לפני שלוש שנים כתבתי על פלייר שפיזרתי והחתמתי בדרכים "אל תצטרפו אלי, אני מתחיל את המהפכה בלעדיכם, אבל אם יצליח לי, אתם תהיו חייבים להצטרף". לפני כשנה העליתי עצומה אינטרנטית לאוויר לכל השואל מה המשמעות הערכית והמעשית של הרצון שלי לברוא מציאות טובה יותר:
[קישור]. עכשיו אני חש שאין ברירה, אסור להתמהמה, אנשים כבר רוצים להצטרף ואני צריך להכין את הכוחות ולתת למהפכה החברתית לצאת לדרך...
