כמה מילים על חינוך וממלכתיות. בחוגי בית הנערכים בבחירות מוניציפליות וכלליות השאלות המרכזיות והעיקריות העולות בקרב הציבור הרחב וקהל המצביעים עוסקות בשלושה נושאים מרכזיים - חינוך, חינוך וכן... עוד פעם חינוך.
חינוך מהווה לרבים מאיתנו, כמו מזון, את תחושת הביטחון הבסיסית לקיום הדורות הבאים. אין אימא שלא רוצה שבנה ילמד ויהיה משכיל. כך זה בכל העולם, מאז ומתמיד, כך זה אצלנו.
בן-גוריון השכיל ברוב חוכמתו לכפות על זרמים שונים בצבא ובחברה הישראלית את עיקרון הממלכתיות. בעיקר בחברה מורכבת ורב-גונית כל כך. אין תחליף לממלכתיות. היא לא השיטה הטובה ביותר, היא בוודאי השיטה עם הכי פחות פגמים. היא היסוד האמיתי עליו בנויה חברה אזרחית בכלל. החברה הישראלית בפרט.
הדוח שפורסם אתמול אכן מציב בפני החברה הישראלית מראה מעוררת דאגה. הצטמצמות דרמטית של הזרם המרכזי-ממלכתי, לטובת זרמים אחרים ההולכים וגדלים.
גם אם הסקר משקף את התפתחותה הטבעית של החברה האזרחית בישראל, כמו גם את שיעורי הילודה בקבוצות כאלו ואחרות, הרי אין הדבר צריך להרגיע אותנו. נהפוך הוא. כי אין דרך אחרת כדי לגשר, לפשר ולקרב בין דתיים לחילוניים, ערבים ויהודים, עניים ועשירים, למעט נושאי חינוך דומים. בוודאי נושאי חינוך הליבה כמקצועות האזרחות, אנגלית, מתמטיקה ומחשבים - מקצועות אשר בלעדיהם אין זכות קיום לצעיר במשק מודרני וחברה מפותחת.
טוב תעשה מדינת ישראל, טוב יעשה משרד החינוך, אם יגבשו תוכנית חירום לאומית, בגיבוי מלא של הכנסת והממשלה, לאכיפה, בכל מחיר, של לימודי מקצועות הליבה באותם זרמים ובתי ספר בהם הם נדרשים. ללא פעולה נמרצת ומיידית יאבדו חלקים הולכים וגדלים בחברה הישראלית את יכולתם להשתלב בשוק העבודה, דבר שיכול להוות נקודת אל-חזור של קיומה ועתידה של מדינת ישראל.