לזוג ישראלי נולדו שלושה בנים ובת. לאחר שבע שנים של עקרות זמנית זכו שוב בבן זכר, שעורר שמחה רבה בקרב המשפחה, ובעיצומה של התכונה לטקס הברית והכרוך בכך , יגע מוחו של האב בשאלת שמו של הנולד. וכשהגיע לפתרון הוא שמר אותו בסוד בלי להימלך עם איש מבני המשפחה.
בשעת הטקס כנהוג, כל הקרואים ובני המשפחה עומדים ומשתאים, כשעל פניהם ארשת של מתיחות, עד שהמוהל כרת את העורלה. המתיחות פגה, ובמקומה פרצו קריאות שמחה. האב המתין בדריכות עד שהמוהל פתח בברכה המסורתית :"אלוהינו ואלוהי אבותינו...וְיִקָּרֵא שמו בישראל", "צפון" לחש האב באוזנו של המוהל, והלה חזר על השם בקול רם. רחש קל עבר בין האורחים, האב צָפָה בתהייה ובמבוכה שהסתמנו על פני כל הנוכחים, והמתין עד שכולם השיקו כוסותיהם, וברכו זה את זה בברכת לחיים.
הוא התרומם ממקום מושבו, הודה לקרואים שנטלו חלק בשמחתו. "אורחים נכבדים", קרא לאחר שהרים את כוסו. "הרשו לי להזכיר לכם את שמות בני היקרים, שיאריכו ימים, הלא הם : יצחק הבכור, משנהו משה, ואחריו יעקב ונעמי, שינעמו לה החיים. אם כן, השם היוצא מר"ת של שמותיהם הוא 'ימין'. עתה משנתברכתי בבן נוסף החלטתי, על-פי רוח אלוהים שפיעמה בקרבי, לקרוא לו 'צפון', לפי הכתוב :'צפון וימין אתה בְּרָאתָם' (תהילים פט יג).
האורחים הביעו התפעלות משנינותו של האב תוך מחיאות כפיים, כשהמלומדים שביניהם ציטטו פסוקים נוספים, כמו: "עורי צפון ובואי תימן...הר ציון ירכתי צפון, ועוד, ולאחר שפגה ההתרגשות נפנו כל אחד לצלחתו.
למחרת יום הברית, כשהמשפחה חוזרת לשגרה, החלה רחל לחוש בסימנים מדאיגים בהתנהגותו של התינוק. כבר ביום הראשון הוא שומט מפיו את הַפִּטְמָה ופורץ בבכי כמסרב לינוק מִדַּד האם. בלית ברירה היא הסכימה בעצת הרופא להזין אותו בבקבוק. נוסף לכך אינו סובל שום מגע. על כל ליטוף הוא מגיב בבכי. לעתים כשאביו מחבק אותו לשם שעשוע, הוא מתפתל ומִתְעַצֶּה כדי להשתחרר מחיבוקו של אביו, וכשאינו מצליח הוא מטיל עליו את מימיו.
המשרתת הזרה הורשתה לטפל בו מדי פעם, וְחֵיקָהּ הרגיע אותו, ואף עורר בו פעילות שובבנית של תינוק רגיל. פעם הוציאה את שָׁדָהּ, באין רואה, והצמידה את הַפִּטְמָה לשפתיו מתוך סקרנות. הוא משך את הפטמה לתוך פיו והחל למצוץ ברעבתנות, כנהנה מחלב הזרה. היא, כמובן, שמרה את הדבר בסוד, והניחה, כי בשל גילה הצעיר חלבה טרי יותר מזה של האם.
חלפו ימים, וצפון הולך וגדל, הנה הוא כבר בן שלוש, אוכל כל מה שתוחבים לפיו, בריאותו תקינה לגמרי, אולם ככל שהוא מתבגר כן מגלה סימנים נוספים המעוררים דאגה. למשל, אין הוא מראה שום סימן של חדוות חיים האופיינית לילדים בגילו. כשמישהו מאחיו מחייך אליו כדי לעורר בו עניין, הוא מגיב במבט קפוא, וכשאימו קוראת לו סיפור לפני השינה, הוא מפנה לה את גבו ונרדם מייד.
הוריו התייחסו להתנהגותו המוזרה כלתופעה זמנית שתחלוף עם התבגרותו, והשלימו עמה. הם שאבו עידוד מן העובדה שבחברת ילדים אחרים בבית הספר וברחוב הוא מוחצן לגמרי :"הוא מלא מרץ...ממש שובב" סיפרה להם המורה באחת השיחות.
אכן, תקוותם של הוריו לשינוי בהתנהגותו נחלה מפח נפש. אדרבה, זרותו למשפחה הולכת ומתחזקת עם התבגרותו. עוד כתלמיד תיכון קלט כמה רעיונות על המוסר, הצדק והשלום,-רעיונות שאיש אינו חולק על כשרותם כאמצעי הגנה על החלשים והמנוצלים, אלא שלדידו החלשים והמנוצלים מצויים לרוב בקרב השכנים, להבדיל מבני משפחתו החזקים והתקיפים. כך הוא גיבש לעצמו תורה סמכותית, שכל החולק עליה מוחזק בעיניו כבור ועם הארץ.
אף שבני ביתו מודים בחשיבות המוסר והצדק בחיי החברה האנושית, הוא מפקפק בכנות הודאתם, משום שהוא מייחס להם השקפת עולם המונית בענייני חברה ופוליטיקה. התדמית של בעל מונופול על ההשכלה והתרבות, שהוא טיפח לעצמו, נוסכת בו מידה רבה של התנשאות על בני משפחתו המוחזקים בעיניו כבעלי הזיות ומיסטיקה, שדלת הַקֵּדְמָה ורוח הזמן נעולה בפניהם.
כצעיר שהקדמה והליברליזם הם ציפור נפשו, הוא מתייחס בביטול לאידיאלים שהגשמתם כרוכה בעמל רב ובסכנת החיים, כפי שאחיו נוהגים. הוא קובע ששום אידיאל אינו שווה את מחיר החיים, יתרה מזו, חיי שעה חשובים יותר מכל אידיאל, כל שכן כשמקור האידיאל באמונה דתית. "העכשיו" הוא ערך יותר עליון מן העבר והעתיד.
הוא רואה בבני משפחתו אחראים לאיבה שהשכנים רוחשים להם. טענתו הבסיסית היא, שיחסים תקינים עם השכנים כרוכים בויתורים על מה שמשפחתו נטלה בכוח. לשווא מנסה אביו להסביר לו תוך הוכחות מן ההיסטוריה, שמדובר בהחזרת גזלה לבעליה, ולא בנטילה בכוח. אך ההיסטוריה והמסורת אינם עניין לאדם חכם ומשכיל כמוהו, כפי שהתבטא לעתים.
למען האמת, גם אחיו מנצלים כמוהו את חופש הביטוי ומגיבים על דבריו בעוינות, כשהם מטיחים כלפיו כל מיני כינויי גנאי, אך על כל בקורת עוינת עליו הוא זועק חמס, תוך גילוי סימני חרדה עד כדי בעתה מפני פגיעה בו. על הטענה, כי גם לאחיו זכות על חופש הביטוי, הוא משיב, כי אחיו הם כה המוניים, שאינם מסוגלים להבחין בין חופש הביטוי לחופש המעשה. יוצא מזה, שאין הוא מכיר בזכות אחרים על חופש הביטוי.
הפחד המקנן בלב בני משפחתו מפני מזימותיהם של השכנים נחשב בעיניו כצביעות, שהרי, לדעתו, הצד התקיף הם דווקא בני משפחתו, לכן בכל תקרית בין שני הצדדים הוא מטיל אחריות על בני משפחתו. בעצם, הוא רואה את היחס בין משפחתו לשכנים כיחס של משפחת זאבים המאיימת על שבעים משפחות השכנים הנראים לו כְּשֵיוֹת.
המניע היחיד לביקורתו הקשה על המשפחה, כפי שהוא מצהיר השכם והערב, היא הדאגה לשלומה. הוא בטוח, כי טובת המשפחה תלויה בהגשמת דעותיו בלבד, באשר הן נובעות מתפיסת עולם מתקדמת וליבראלית, שלא כהשקפת אחיו שמקורה בהזיות ובמיתוסים.
ודאי, שאין לחשוד בו כמגלה חיבה לשכנים, שהרי מה לאדם משכיל ותרבותי כמוהו ולחברה נחשלת ונבערת מדעת כמו השכנים, אלא משום שהוא נוטה לאמץ לעצמו תדמית השופעת ביטחון, תדמית של איש המעלה המרשה לעצמו לוותר ללא חשש. בעצם הוא משחק תפקיד של נדיב הנוטה חסד לחלשים.
"הוא חדור רגש עליונות" הייתה אימו מסבירה לעתים, כמתיימרת להבין את נבכי נפשו. אחיו מגדירים אותו כאח זר, ואילו אביו קורא עליו את הכתוב "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הרעה".
