חברים יקרים, לעולם לא נשכח את ה-11 בספטמבר. אסור לנו לשכוח אותו. לפני שמונה שנים, בדיוק לפני השעה תשע בבוקר של אותו יום גורלי, עמדתי לצאת מביתי לפגישה, כשצלצל הטלפון. זו הייתה בתי, ששאלה אותי: "האם אתה צופה בחדשות?" השבתי לה כי אני עומד לצאת. היא אמרה: "פתח את החדשות". על מסך הטלוויזיה הגדול שלנו נראו מגדלי מרכז הסחר העולמי. עשן היתמר מאחד מהם. המטוס הראשון כבר התנגש בו. אמריקנים כבר נהרגו.
איני זוכר שום דבר אחר שעשיתי באותו יום. לא הלכתי לאותה פגישה. איני זוכר אפילו עם מי נועדה. הזמן עמד מלכת. ישבתי שם מתבונן בשידור חי איך המטוס השני פוגע, והחדשות הנוראות נפרשו. ראיתי את שני המגדלים קורסים ואת מנהטן אפופה עשן, כענן דמוי פטרייה. אני זוכר את גופיהם הנופלים של אנשים שקפצו מן המגדלים. אני זוכר את מעשי הגבורה של המשטרה ושל מכבי האש, שחשו לעבר הסכנה, בעוד אחרים בחוכמה ובייאוש נמלטים ממנה. הייתה זו זוועה שלא תתואר, שבוצעה בידי אנשים מן המתועבים ביותר שחיו אי-פעם. הייתה זו פעולה מלחמתית.
יש בין האמריקנים כאלה המעדיפים לשכוח שהדבר קרה. איני רוצה ואיני יכול לשכוח. כי הרי כשמסירים את כל העטיפות, אמריקה היא בעצם משפחה. משפחתנו הותקפה. התוקפים הם אנשים שמטרתם להרוס אותנו. לכן, למען הגנת משפחתנו, אל לנו לשכוח, כי מוטלת עלינו חובה להרוס אותם בטרם יעלה בידם להרוס אותנו. הם רשעים, הם טרוריסטים, וראויים שייעשה להם כל מה שדרוש, כדי למנוע מהם אחת ולתמיד את היכולת להרוג חפים מפשע. זה יכול להיות מאסר עולם או מעצר ללא הגבלת זמן. ייתכן שמשמעות הדבר היא מוות בשדה הקרב או הוצאה להורג. כל האמצעים האלה הולמים את עשיית הצדק באלה העלולים לרצוח את בני משפחתנו ולהרוס את אורח חיינו.
אלא שלרוע המזל יש לארה"ב נשיא, הסבור כי אין זה אפשרי - פוליטית ופסיכולוגית - לבטא את המילים "טרוריסטים איסלאמיים", "מלחמה בטרור" או "איסלאם רדיקלי". כיצד נוכל להיאבק באויב שאנו פוחדים לנקוב בשמו? כיצד נוכל להילחם מלחמה שבקיומה אנו מסרבים להכיר? צעדים לפיוס האויב מעולם לא השיגו את יעדם בהיסטוריה האנושית, אלא שעבוד או השמדה של המפייסים.
בהחליטנו להילחם ברשע הזה בכל האמצעים שברשותנו, אנו מכבדים את זכרם של מי שקיפחו את חייהם. חלקם הופתעו מן הרשע, ולא ניתנה להם ההזדמנות לעשות דבר חוץ מאשר למות. אחרים - כמו כוחות המשטרה ומכבי האש, או אנשים שבחרו בקפיצה קטלנית על פני מוות בשריפה ונוסעיה האמיצים של טיסת חברת יונייטד מס' 93, שהחליטו למסור את חייהם על-מנת להציל את חייהם של אחרים ולהגן על ארצם - כולם היו בני משפחתנו, חברים, עמיתים ורעים מן השורה. הם לא היו שחורים או לבנים. הם היו אמריקנים.
אסור לנו להתיר את חילול זכרם על-ידי אמירות גלויות או מרומזות, כאילו אירועי ה-11 בספטמבר היו איכשהו באשמתנו: אילו רק היינו נחמדים יותר, אילו רק לא היינו כה מצליחים, וחזקים, ונוצרים, ויהודים וחופשיים - לא היינו מותקפים. אין בכוונתנו להיות פחות מצליחים, פחות חזקים, פחות נוצרים, פחות יהודים או פחות חופשיים. ואיננו מתנצלים על כך.
אנו עלולים לעמוד בפתחו של רגע מכריע אף יותר מזה של ה-11 בספטמבר. האירנים מתקדמים במהירות רבה בתהליך פיתוחו של נשק גרעיני. האנטישמיות הרצחנית שלהם מאותתת לנו, שהם ינסו להשתמש בנשק הזה נגד ישראל. אם אכן יעשו זאת, הם יפעילו אותו גם נגד ארה"ב. נגד ארה"ב הם עלולים להשתמש בטרוריסטים כקבלני משנה, אך אנו נדע להתחקות אחר שולחיהם של אלה.
האם בכוונתנו לשבת בשקט ולהניח לישראל להתנודד ברוח עד שתותקף? אם ישראל תכה מכת מנע למען הגנתה והישרדותה, האם נתייצב לצידה באופן נחרץ? התנהגותנו במשבר הנוכחי - וזהו אכן משבר, למרות סירובו של הנשיא אובמה להתייחס אליו כאל כזה - תשדר לעולם ולהיסטוריה אם אנו באמת זוכרים את מתקפת ה-11 בספטמבר ולומדים את לקחיה. אם אנו חלשים ומתנדנדים, נישלח לפח הזבל של ההיסטוריה כאומה גדולה שקרסה, משום ששכחה וסירבה להתייצב מול אויביה ולעמוד לצד ידידיה.
הבה לעולם לא נשכח.