ביום 31.12.2003 הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום כנגד המבקש. כתב האישום ייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 ל
חוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין. בכתב האישום נטען כי בין המבקש לבין שכנו התגלעה מחלוקת באשר לחניה בחניון הבית המשותף בו התגוררו. בעקבות מחלוקת זו, בחודש פברואר 2002 ריסס המבקש צבע שחור על חלון רכבו של המתלונן ורוקן את האוויר מצמיגי המכונית. עוד נטען כי בחודש מרס 2002, הבחין המבקש במתלונן מחוץ לביתם המשותף, בזמן שהמתלונן נושא את בנו בן השנתיים בידיו, בדרכו אל הגן. על-פי כתב האישום, המבקש דלק אחרי המתלונן, הגיח מאחוריו, חבט בראשו באמצעות תיק, זרה חול בעיניו, נשכו, והיכה את גופו, כל זאת בעוד המתלונן נושא בידיו את בנו הפעוט.
בבית משפט השלום הכחיש המבקש את העבירות המיוחסות לו וטען כי המתלונן היה זה שהחל בקטטה. עוד טען המבקש, כי בשלב מסוים הצטרף לקטטה מר עופר צ'יבוטרו, אחד מעדי התביעה. לטענת המבקש, העד חנק אותו בזמן שהמתלונן היכה אותו. בשלב מאוחר יותר, כך לטענת המבקש, הצטרף אדם נוסף, נהג משאית זבל, שזהותו לא התבררה, לתקיפה והשלושה היכו את המבקש יחדיו.
בית משפט השלום קבע, כי הן המבקש והן המתלונן הפריזו בעדותם על אודות האירועים שצוינו לעיל. עם זאת, העדיף בית המשפט את גרסתו של המתלונן. בית המשפט מצא גרסה זו מהימנה יותר כיוון שהיא נתמכה בעדותו של צ'יבוטרו, אדם שלכאורה לא היה בעל עניין, ושכל רצונו היה להפריד בין הצדדים הניצים. משכך, הורשע המבקש בתקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. עם זאת, בהיעדר ראיות הקושרות את המבקש למעשה החבלה ברכב, הוא זוכה מאישום זה. בית המשפט ראה בחומרה את העובדה כי המבקש תקף את המתלונן בעוד האחרון אוחז בבנו הפעוט, ולאחר ששקל את נסיבותיו האישיות של המבקש, גזר עליו כאמור 8 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 שקל והתחייבות על סך 20,000 שקל להימנע מלעבור עבירות של אלימות כלפי גוף אדם או רכוש למשך שנתיים.
על כך ערער המערער לבית המשפט המחוזי. באמצעות הסניגוריה הציבורית הגיש ערעור על גובה הקנס, ובעצמו הגיש ערעור על עצם ההרשעה (בלא עזרת הסניגוריה). בין היתר, טען המערער בערעורו לבית המשפט המחוזי כי ייצוגו בידי הסניגוריה הציבורית בערכאה דלמטה היה כושל. בנסיבות אלו שוחררה הסניגוריה הציבורית מייצוג המבקש, לבקשתה. במסגרת הערעור גרס המבקש כי שגה בית משפט השלום כאשר ביכר את גרסת העדים והמתלונן על פני גרסתו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים. גם בקשת רשות הערעור של המבקש לבית המשפט העליון נדחתה.
כשלוש שנים לאחר שנבחנה בקשתו של המבקש לרשות ערעור הגיש המבקש את הבקשה למשפט חוזר, בעודו לא מיוצג.