דימונה על המפה ואנחנו נישאר על המפה. עם פתיחת קו הרכבת, התחברה דימונה לשאר חלקי הארץ. לא רק גיאוגרפית, אלא גם בתפיסה ובהכרה של חיבור בין שוליים למרכז. שאלות רבות עלו בקשר לזה, כמו למשל המרחק של תחנת הרכבת ממרכז העיר, שמצריכה עלות מונית שכבר נוספת על העלות היקרה היחסית של נסיעה ברכבת. גם העובדה שצריך להחליף רכבת בבאר שבע אינה מוסיפה לחוויה המרנינה.
אבל כל אלו לא ישברו את רוחנו ואת ההזדמנות לרגעים מעניינים המזכירים יציאה לחוץ לארץ. עם הכניסה לאולם הנוסעים ההרגשה כבר אחרת. בניגוד לתחנה המרכזית, כאן האולם סגור עם ריצוף מבריק, אורות גבוהים ובלי עשן, ולנוסעים הדתיים בינינו יש, כך מסתבר, מניין קבוע אי-שם בקרון השני. בחלק מתחנות הנוסעים מוצבת מכונת צ'יפס בבישול אדים (כתוב שם שזה בריא) כורסת מסאז' (מסאז' לא משהו, שצריך שקט בשבילו) וביציאה, דוכן לממכר בייגלה (מה יש בבייגלה שדווקא ברכבות מוכרים אותו?). הבידוק הביטחוני כה רציני ונותר רק לשאול האם ארזת לבד? האם יש ברשותך חומרי חבלה להעביר למישהו?
הישיבה מול שולחן עם שני עיגולים להניח את הקפה (לא שמישהו חשב שהם אכן יחזיקו את הקפה), האפשרות לתפוס ארבעה כסאות, ולא שניים כמו באוטובוס, שהם רק שלך, עגלת מזון שעוברת ומזכירה את עגלת הדיוטי פרי, וברקע ישנו את נהג הרכבת שמזכיר את קולו של קברניט המטוס המבשר כל נחיתה מוצלחת, רק חסרות שירת "הבאנו שלום עליכם" ומשפחות עם שלטים ביציאה.
לסיום, נהגי המוניות שעטים עליך עם צאתך מתחנת הרכבת משרים תחושה של תיירות במיטבה.
אפילו התקרית הלא-נעימה משהו שקרתה לי ברכבת לא שינתה את דעתי:
השכם בבוקר, טרם עלו קרני השמש הראשונות, התייצבתי ברכבת מדימונה לבאר שבע ומשם לחיפה הרחוקה. הדרך המפותלת לתחנה עם אורות התחנה מרחוק הזכירה שוב שדה תעופה מרוחק, ויחד עם עוד נוסעים המתנו לרכבת. דקות ארוכות של איחור נראו בעיניי מוזרות, אך מאחר שלא שמעתי שום טענות מהצד, המתנתי בסבלנות. מתישהו החלטתי לשאול, אך הנשאל לצערי היה גם כזה שזו הפעם הראשונה שלו ברכבת מדימונה.
הזמן חלף והקולות הרמים מכיוון הנוסעים העירו את מנהל התחנה, שגילה לנו כי לא תהיה אפשרות להוציא רכבת מדימונה. הוא לא חשב להודיע לנו את זה קודם לכן, אולי כי לא סבר שיש מי שנוסע באמת בקו הזה. אך שוב, בהמשך לתחושת החו"ל שרודפת ברכבת, כמו ברכבת, גם טיסה יכולה להתאחר בכמה שעות. הנה, למשל בטיסה האחרונה שלי לסין, עלינו למטוס בחצות הלילה, התבשרנו כי הטיסה נדחית בשעתיים, ירדנו. שוב עלינו, שוב התבשרנו כי הטיסה נדחית לבוקר, שוב ירדנו ושוב עלינו. לפחות בנסיעה ברכבת יש את האפשרות לכלי תחבורה חלופיים, וכרטיס חינם בנסיעה הבאה. כך שתושייתו של מנהל התחנה ברגעים אלו, הביאה להחלטה להסיע אותנו במוניות לבאר שבע ומשם לתל אביב. רק שאיך מסיעים 30 נוסעים שגם ככה מאחרים במוניות? ברי מזל כמוני, שהצליחו לעלות ראשונים, הספיקו לרכבת בבאר שבע אך אלו שלא, נאלצו לוותר על המבחנים בתל אביב או על ענייניהם השונים.
המונית איתה הגעתי הייתה האחרונה שלה הסכים נהג הרכבת להמתין. עם הגיענו לתחנה בשכונה ג' בבאר שבע, כבר המתין לנו מנהל האבטחה במקום, והתחלנו לרוץ יחד איתו לעבר הרכבת בדרך המיוחדת לעובדי המקום, תוך שאנו מדלגים על אולם הנוסעים הרגיל והמחסומים. נו, דברים כאלה שומעים רק על סוכני מוסד שמטוסי אל-על נדרשים להתעכב עבורם. בסערה נכנסתי לרכבת תוך שמלווים אותי מבטיהם התמהים של נוסעי הרכבת. על פניי עטיתי ארשת מלא חשיבות, התיישבתי בשקט ועצמתי את עיניי. אני הייתי פשוט עייף, אבל הם בטח היו סבורים שאסור לי לדבר איתם. ככה זה אצל סוכנים, לא?