בשונה מיהודים רבים בישראל, שמאוד ביקורתיים כלפי הנשיא
ברק אובמה, אובמה זכה בבחירות אשתקד לכדי 78% מהקולות היהודיים בארה"ב (במספרי בוחרים, המדובר בערך אותו מספר של יהודים שהצביעו לכל המפלגות שבכנסת, מה"לוזרים" שבשמאל, דרך המרכז האדיש, ועד להזויים שבימין הקיצוני והחרדים המצביעים לכנסת). גם היום, משאלי דעת הקהל שם מורים כי רובם ממשיכים לתמוך בנשיא.
בפגישות פרידה מידידים יהודים אמריקנים, לקראת חזרתי מארה"ב ארצה, חזרו ושאלוני - בפסימיות ובדאגה מסוימת - מה הם הסיכויים שהנשיא ברק אובמה יצליח להניע את הצדדים לעשות למען השלום, על-פי הקו המוצהר על ידו של שתי מדינות לשני העמים. בשיחות אלה אמרתי כי לדעתי, כפי שהמצב נראה כיום - הסיכוי לכך עגום.
מאז הקיץ מתמודד הנשיא באופוזיציה רפובליקנית גוברת, המאיימת על כוונתו לחוקק חוק ביטוח בריאות, שתומכיו מעריכים כחיוני לצמיחת המדינה. אובמה גם מודע להתמודדות קרבה בנושאי איכות סביבה ושימור מול התחממות הטבע, נושא שיביא לתחיקה מסובכת הקשורה בין היתר בשימור אנרגיה. בנוסף, הביקורת הציבורית מתעצמת על המשך נוכחות כוחות צבא ארה"ב במבוך האפגניסטני, ללא מושג כיצד מסיימים עימות זה. כל אלה מורים כי למרות הפופולריות האישית שלו, הרי לפחות זמנית - מעמדו כנשיא נפגע. אין זה מפתיע כי סדר קדימויותיו, ודגשי העשייה שלו במזרח התיכון, הפכו למשניים בחשיבותם.
הדבר אמור גם לגבי העימות המתמשך בין הישראלים לפלשתינים. מאז נאום הנשיא באוניברסיטת קהיר בתחילת יוני, ותגובת ראש ממשל ישראל
בנימין נתניהו בנאומו באוניברסיטת בר-אילן כעבור שבועיים, התברר לממשל בוושינגטון כי הנוגדנים לקונספציה של שתי מדינות לשני עמים - קשוחים ומורכבים בהרבה ממה שהנשיא ויועציו חשבו. כך השליח, הסנאטור ג'ורג' מיטשל, הבחין במגעיו כי תוכנית שתחייב ויתור ישראלי על ההתנחלויות והגירתם של רבים מהתושבים שם חזרה לתוך שטחי גבולות 1967, תהווה קורבן גדול בהרבה ממה שחשבו כשעלו לשלטון בתחילת השנה. כך גם גילה הסנאטור כי ההנהגה הפלשתינית ספקנית למדי באם פתרון זה באמת מעשי, בר-ביצוע, וספק אם הם ממש רוצים בהסדר כזה.
אמריקנים אינם אוהבים מצב חסר פתרון, ולפיכך מתרבים אלה המתלבטים לגבי חלופה. אם לא שתי מדינות לשני העמים, מה כן? גם אם הנושא טרם הפך לקונספציה מקובלת, נראה כי קיימת תחושה גם בקרב מעצבי דעת הקהל האמריקני, כי יהיה זה מהראוי לחפש דרך שבה הצדדים ישתכנעו ללמוד כיצד לחיות ביחד - דהיינו, לעשות למען הפיכת כל שטחי ארץ ישראל, מהירדן לים, לרבות הגדה המערבית, רצועת עזה ומדינת ישראל, למדינה אחת של כל תושביה, דמוקרטית ושוויונית. ברור לאלה שהחלו לחשוב על כיוון זה, כי המדובר בתהליך מורכב וממושך המחייב חשיבה, תכנון והכנה, תהליך שבו הדגשים הערכיים, החברתיים והחינוכיים הם משמעותיים מאוד. בנוסף, חיוני למצוא מענה לסוגיות שונות, מהבטחת ביטחון הפרט היהודי והערבי ועד להבטחת שוויון של כלל האוכלוסיה. בחלופה כזו, כל אלה חשובים לאין-שיעור יותר מהחשיבה הקיימת היום, ברדידות רבה, על פתרונות גיאו-פוליטיים. המתעניין מהצד מעריך כי לא רק אזרחי ישראל והפלשתינים עדיין אינם ערוכים לביצוע מהלך-מהפך כזה.
בהתחשב בכל הלחצים שבהם נתקל הנשיא אובמה, סביר מאוד כי בסדר קדימויותיו יעדיפו הנשיא ועוזריו הבכירים להשאיר את המצב הקיים, עד שתיעשה הכנה נאותה ומעמיקה יותר, ויימצאו המקורות והמחויבויות - שכה חיוניים לביצוע משימה כה אדירה.
