ארי שביט בכתבתו "העשור האחרון" (22.10.09) מנתח את המצב של ישראל בשטחים ("הכיבוש" כלשונו) וקובע: הסטאטוס-קוו בעשור הראשון לאחר מלחמת ששת הימים לא הוביל לפתרון. גם הקמת ההתנחלויות בעשור השני לא הביאו לשלום. העשור השלישי אופיין בניסיונות שלום וגם הם לא צלחו.
המהלכים החד-צדדים של נסיגה בעשור הרביעי לא עזרו להבאת השלום ועל כן, לדעת שביט, יש לנסות עוד. לדוגמה - נסיגה מוגבלת מהשומרון או אולי נסיגה נוספת תוך התניה של הכרה עולמית בזכות ישראלית להגנה עצמית, אולי נסיגה והטלת האחריות על המצרים, הירדנים, מדינות המפרץ ועוד.
גם אם אקבל את הניתוח של שביט, המסקנות ממש לא מובנות לי. אם נסיגה מלאה מרצועת עזה הביאה לנו רק טרור, כיצד ניתן להניח שנסיגה נוספת מוגבלת מהשומרון תשנה משהו? נסיגה נוספת תמורת זכותנו להתקיים ולהגן על עצמנו?! עצם ההצעה נראית לי שערוריה.
מתן אחריות למדינות ערב?! על יכולת המצרים להתמודד עם טרור למדנו היטב בקו הגבול המשותף שיש לנו עימם בסיני וציר פילדלפי בתוכו. הירדנים הסירו כבר לפני שנים רבות את אחריותם ורצונם להתעסק עם תושבי השטחים, נשארו מדינות המפרץ על-פי הצעתו של שביט, אשר בהזדמנות הראשונה של אי-הסכמה בעבר ניתקו את היחסים איתנו.
יש עוד אפשרות להסיק מסקנות מהניתוח של ארי שביט. ההגיונית בעיני הייתה ההבנה שכל מה שניסינו לא הוביל עדיין לשלום, לא בגללנו, אלא אולי בגלל חוסר הרצון של הצד השני לעשות איתנו שלום. נכון, זה נשמע בנאלי, אבל אולי בכל זאת זה נכון.
כנראה שלא ניתן לכפות שלום על מי שאינו רוצה בכך. בהיסטוריה של המאה הקודמת היה זה אפשרי, מדינות המערב היכו ללא רחם בהפצצות שטח מסיביות ובפצצות אטום את גרמניה ויפן עד שאלה נכנעו וקיימו כל תנאי שהכתיבו להן. בימינו, זה כנראה בלתי אפשרי ולנו כישראלים, זה כנראה בלתי אפשרי שבעתיים. אז אולי בכל זאת איננו אשמים?