הוא היה יכול להיות עוד עבריין שנמק בכלא ומת באנונימיות ובחוסר כל. הוא היה יכול להיעלם מדפי ההיסטוריה ולא להשאיר חותם עמוק כל-כך על החברה הישראלית. הוא, אייבי נתן, הפך למיתוס, גיבור השלום שסימל עבור דור שלם תקווה שלא הייתה ממשית מעולם. אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה התמיכה שקיבל מהתקשורת הישראלית למרות שעבר על חוקים חמורים ונענש עליהם.
אחת התיאוריות של השפעת תקשורת על קהל היא תיאורית הבניית המציאות. התיאוריה, כשמה, טוענת שכוחה הגדול של התקשורת הוא ביכולתה להבנות מציאות עבור הנמענים למרות שאין בהכרח קשר בין המציאות התקשורתית למציאות המציאותית. המציאות המובנית הופכת למציאות הריאלית של הנמען עד שהוא לא מבחין בהבדלים שבינה לבין המציאות האמיתית.
תהליך ההבניה שהתחילה התקשורת ביחסה לנתן לפני כמה עשרות שנים היה תהליך מעניין של הפיכת העבריין לגיבור ובמקביל הפיכת החוקי ללא חוקי. האיש נחת במצרים של נאצר, נפגש עם אנשי אש"ף וניהל תחנת רדיו פיראטית שהטיפה לכניעה לדרישות לאויבי המדינה אותה כינה שלום, אך התקשורת, או לפחות חלקים ממנה, הגיבה בסלחנות ועם הזמן, הפכה את האיש לגיבור. כך, מעשים שאמורים להיחשב לבגידה חמורה במדינה מוקפת אויבים, הביאו לכל היותר למעצרים קלים. מנגד, הפך אט-אט המעשה הלגיטימי ביותר במדינה יהודית - התיישבות יהודים בארץ - לאקט לא חוקי שהעונש עליו גירוש.
השבוע נוצר ציון דרך חשוב בסיומו של התהליך הנלוז הזה.
דודו אלהרר התראיין בתחנת רדיו ישראלית והפיל את מגדל הקלפים של מראיינו -
רזי ברקאי - בקלילות ובאלגנטיות. המראה שהציב מולו הייתה כל-כך מבלבלת עד שברקאי נאלץ להרים את קולו ולגמגם מדי פעם. הוא מאוד רצה לשמוע איזו הסתה עסיסית לרצח של ביילין, אבל קיבל בקשה פשוטה לממש את החוק כפי שהוא. הוא רצה לשמוע שגם לרבין הגיע להירצח אבל לא הצליח לקבל גם את זה. בעיקר, הציב לו אלהרר מראה שהציגה את הבועה בה הוא חי ועד כמה הוא וחבריו לא שמים לב למוסר הכפול שכבר הורגלנו אליו בתקשורת הישראלית. כשמדובר בילדי המתנחלים ממומש שלטון החוק, כשמדובר בילדי עובדים זרים הם מגורשים על לא עוול בכפם. הפרי הרקוב אריק שרון הפך לאתרוג ריחני וגרוע מכל, כאשר אלהרר מבקש ליישם את לשון חוק העונשין בסעיף בגידה כלשונו, ברקאי קורא לזה הסתה.
רזי שכח שמי שעברו על החוק הם יוסי ביילין, אייבי נתן ודומיהם. הוא שכח שהעובדים הזרים הביאו ילדים בניגוד לחוק והחליט לזכור שהם מסכנים, וזה כמובן הכי חשוב. מצד שני הוא בחר לשכוח שילדי גוש קטיף נשלחו לשם מטעם המדינה ולא עברו על שום חוק ולזכור שההינתקות היא החלטת ממשלה דמוקרטית (?). כאשר אלהרר אומר ששרון מעורר בו סלידה יותר מהיטלר, הוא כבר מועמד לכתב אישום, בעוד בעלי אמירות חמורות בהרבה היו ונשארו גיבורי תרבות בעולם התקשורת המעוות.
תזכרו את הראיון הזה, יכול להיות שזוהי נקודת מפנה חשובה בתולדות הבניית מציאות השלום המעוותת. אנשים כמו אלהרר, שאינם מפחדים לומר את האמת ומציבים את המראה הזו בפני המראיין שלהם, נועצים את המסמר האחרון בארון תקוות השלום הבדויות. תקוות שהפכו למציאות תקשורתית אותה מכרו לכולנו במשך שנים, למרות שלא היה לה שום יסוד מציאותי. התקשורת רצתה מאוד להאמין בחלום ובשם החלום טיהרה את שרץ הבגידה במדינה. הגיע הזמן שמישהו יעצור את זה ואלהרר עשה צעד ראשון וחשוב.