הוועדה לצרכים פסיכיאטריים

ב-25 בנובמבר 1993 זומנתי לפגישה עם הוועדה הרפואית לצרכים פסיכיאטריים של משרד הבריאות, המכונה בעגה העממית "הוועדה לרופאים משוגעים". כשירותי הנפשית כפסיכולוגית קלינית הוטלה בספק. הזימון לוועדה היה שיאו של מאבק ממושך שניהלתי אל מול הממסד הפסיכולוגי על הזכות להיות פסיכולוגית מדריכה. נטען נגדי שאני מוצפת רגשית, והתבקשתי לספק אישור מפסיכיאטר שיעיד כי אני שפויה. סירבתי. בתגובה נשלחתי באוגוסט 1992 לאשפוז כפוי בבית החולים אברבאנל. בזמן האשפוז התיר לי ד"ר רוברט קמחי ז"ל להמשיך ולעסוק בעבודתי כפסיכולוגית קלינית בשעות אחר-הצהריים. חייתי חיים כפולים: בבוקר הייתי מטופלת, ואחרי הצהריים - מטפלת. לאחר תקופה שדמתה לנצח, אך בפועל ארכה כשבועיים וחצי, שוחררתי. על טופס השחרור התנוססה האבחנה הנכספת: "הסתכלות". בעגה המקצועית מדובר בסוג של תעודת שפיות. כלומר, לא נמצאו סימנים פסיכו-פתולוגיים, ומצבי הנפשי נמצא תקין. למחרת השחרור חזרתי ותבעתי את ההסמכה להדרכה, והתגובה לא איחרה לבוא. הפסיכולוגית הארצית דאז ד"ר דליה גלבוע לא מצאה לנכון להיפגש ולדון עמי בעניין זה. היא העדיפה לפנות למנכ"ל משרד הבריאות בבקשה לזמן אותי להופיע בפני אותה "הוועדה לרופאים משוגעים". וכך, בוקר אחד, כרעם ביום בהיר, התקבלה בתיבת הדואר שלי הודעה לקונית בזה הנוסח: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 20 לחוק הפסיכולוגים התשל"ז - 1977, הריני דורש ממך להתייצב בפני הוועדה הרפואית לשם בדיקת כושרך. בהתאם לסעיף 22א, הנך רשאית לערער על דרישתי בפני בית המשפט העליון תוך 30 יום מהיום שבו נמסרה לך הודעה זו. הרכב הוועדה הרפואית: ד"ר י. בראל בית החולים כפר שאול, ד"ר איזק, בית החולים שערי צדק, וד"ר אברבוך, בית החולים עזרת נשים. על החתום: פרופ' מ. שני, מנכ"ל משרד הבריאות". יש להבהיר כי החלטה זו של הממסד הפסיכולוגי היא קיצונית באופן מיוחד. על אנשי מקצוע בארץ לא חלה שום חובה מקצועית לדווח למשרד הבריאות על רופא שאושפז. יתרה מזאת, הרי יכולתי לחתום על ויתור סודיות ולהראות לה את האבחנה "המזכה" בטופס השחרור. כל זאת היה תמוה עוד יותר בהתחשב בעובדה שמרצוני פרשתי ביולי אותה שנה מעבודתי בשירות הציבורי. הצעד הקיצוני הזה דירבן, למרבה האירוניה, את הממסד הפסיכיאטרי לסייע לי בהמשך הדרך. ד"ר קמחי ז"ל, נרגז מהחלטה זו, פתח את מזכירות בית החולים במיוחד עבורי, על-מנת לצייד אותי באישור הנחוץ: אבחנה קלינית ואישור על כך שאיני נוטלת תרופות.

לאחר המתנה מורטת עצבים של חודש נמסרה לי בדואר החלטת הוועדה. הוחלט לאפשר לי את חופש העיסוק כפסיכולוגית קלינית, אולם להקפיא את ההסמכה להדרכה. החלטה תמוהה זו, אם לנקוט לשון המעטה, פירושה שנמצאתי כשירה בנפשי לטפל במטופלים הנתונים במשברים קלים וחמורים, אולם עלולה להזיק באמצעות ההדרכה דווקא ל"נפשם הרגישה יותר" של אנשי המקצוע. בנוסף, למען הסר כל ספק, התבקשתי להמשיך במעקבים רפואיים, אף שלא הצטוויתי לקחת תרופות. בדיעבד הסביר לי ד"ר בראל שזו הייתה למעשה פשרה שנועדה לרצות את הפסיכולוגים מחד-גיסא, ולא לפגוע ברישיוני מאידך-גיסא. כנותו והסבריו הישירים, לצד ההבנה והאמפתיה מצדו, עודדו את רוחי. חלפה שנה. לא נדרשתי לחזור ולהופיע בפני הוועדה בפעם השנייה, אולם יזמתי זאת בעצמי באמצעות מנכ"ל משרד הבריאות דאז פרופ' ג. ברבש. ביקשתי לצאת מפגישה נוספת זו נקייה מכל רבב. שוב פגשתי את אותו הצוות, ושוב התקבלה אותה החלטה תמוהה בעניין ההדרכה, אלא שהפעם הוסכם לדון מחדש בעניין זה בתום שנתיים נוספות. המעקב הרפואי כבר היה לי לזרא, אבל שיתפתי פעולה עם ההחלטה כדי לזכות בתעודת ההדרכה בסופו של התהליך. ב-1996 הגעתי לכפר שאול כדי לתת הרצאה בנושא התמודדות עם סטיגמה לגבי אשפוז פסיכיאטרי. ד"ר בראל ישב קשוב וסקרן בשורה הראשונה כאוהד כדורגל הצופה בקבוצתו. בתום ההרצאה חמד לצון ואמר לי: "נראה לי שאת זו שחייבת לפצות את משרד הבריאות ולא להפך. אלמלא האשפוז היית נשארת פסיכולוגית אפרורית ומשעממת בשירות הציבורי". בשלב זה ביקשתי ממנו לרווח את המעקבים הפסיכיאטריים למינימום האפשרי, כלומר לפגישת "חותמת גומי" בתדירות של אחת לחודשיים. הוא הסכים מיד, ומיהר לשלוח פקס לאותו פסיכיאטר. כך התיידדנו קמעה, ובמקום להיות בתפקיד "ראש אב בית הדין", הפך ד"ר בראל לשותף נאמן במאבק על ההסמכה להדרכה. בפעם השלישית כבר נאבקתי כדי שפגישת הוועדה אכן תתקיים. לאיש מלבדי לא היה בה עניין מיוחד. הפעם על-פי בקשתה של ד"ר גלבוע, שנענתה לדרישתי, זימן את הוועדה מנכ"ל משרד הבריאות דאז ד"ר אורן. בשלב זה כבר הייתי נינוחה למדי, אבל אז ציפתה לי הפתעה. ברגע האחרון החליפה את אחד הרופאים בוועדה רופאה מחליפה ושמה ד"ר דורסט. אותה רופאה, שהוזעקה ברגע האחרון מביתה, לא הפגינה בקיאות רבה בפרטי המקרה שלי, וזאת בלשון המעטה. כשאני כבר מנהלת קליניקה משגשגת, בעיצומה של עבודת הדוקטורט, וכמובן מנהלת משק בית ומגדלת את ילדיי, שאלה אותי הרופאה, למרבה המבוכה, מתי בפעם האחרונה נפגשתי עם ילדיי, או אם אני מקפידה לקחת תרופות, ועוד שאלות הזויות כאלה. ארשת פניי הסגירה את פליאתי לנוכח שאלותיה, וד"ר בראל נעץ בה מבט מוכיח וניטרל אותה בעדינות מהמשך הדיון. בישיבה זו נטען כי מסמכותם לדון בכשירותי כפסיכולוגית, אבל לא בעניין כשירותי לשמש כמדריכה. לאחר שדרשתי מהם לשים קץ לאיוולת, התרצה ד"ר בראל והוסיף לחוות-הדעת הסופית את השורה המיוחלת: "אין לוועדה התנגדות להסמכתה כמדריכה". כך הסתיימה לה אותה סאגה משונה, שלפיה הדרכת פסיכולוגים מצריכה כשירות נפשית גבוהה יותר מאשר העיסוק בפציינטים מן השורה. בתום הדיון לחץ ד"ר בראל את ידי בחמימות, ואיחל לי הצלחה רבה בהמשך דרכי. קצרה היריעה מלתאר את המשך המאבק. הדיון בהסמכה להדרכה חזר לוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית. בסופו של עניין התחלפו הנפשות הפועלות. ד"ר יהודית אכמון, החליפה את מקומה של הגב' ימימה גולדברג בתפקיד יו"ר הוועדה המקצועית של הפסיכולוגים. לאחר חמש שנים של מאבק התרצתה הגב' יפה גבעוני, המדריכה בפתח תקוה, תחת לחץ עורך הדין שלי, לספק את ההמלצה שחסרה לצורך סיום מסלול ההכשרה. לצורך הדיון כינסה ד"ר יהודית אכמון את כל הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית, והצליחה לזכות אותי בתואר הנכסף ב-2 במאי 1997.

הזימון המצווה על הבאה בפני חברי ועדה זו הוא חלום הבלהות של אנשי מקצוע מכל תחומי הרפואה. מבחינת החוק, רק למנכ"ל משרד הבריאות יש סמכות לזמן פסיכולוג לוועדה זו. סעיף 31 של פקודת הרופאים קובע שמנכ"ל משרד הבריאות רשאי למנות ועדה של שלושה כדי לבדוק אם רופא, או מבקש רישיון כרופא, כשיר להמשיך ולתפקד כרופא, ואם הוא סובל ממחלה, העלולה לסכן את עצמו או את החולים. לוועדה הזו מוזמנים בעיקר רופאים בכל המקצועות, אבל גם עובדים במקצועות טיפוליים כמו פסיכולוגים ואחיות. בדיקת הכשירות של אנשי מקצוע בפני חברי הוועדה פירושה שיחה ודיון עם שלושה פסיכיאטרים. מטבע הדברים מדובר בפגישה טעונה ומורכבת מאוד. קשה מאוד לדבר בחופשיות ולתאר חוויות קונפליקטואליות באווירה שבה עלול להילקח ממך רישיונך המקצועי בתום הדיון. בתום הבדיקה קובעת הוועדה את המסוגלות להמשיך ולעבוד במקצוע. לוועדה הזו יש סמכות להתלות את הרישיון המקצועי באופן זמני או באופן קבוע, או להתיר את המשך העבודה תחת מגבלות מסוימות. קיבלתי את הזימון כשהייתי בת 35, נשואה ואם לשניים. חודשיים לפני כן פרשתי מעבודתי בשירות הציבורי. תפקידי האחרון היה פסיכולוגית אחראית על הטיפול באגף הנוער שבתחנה לבריאות הנפש בפתח תקוה. בתקופה זו כבר הייתה לי קליניקה פרטית משגשגת, וסיימתי את מסלול ההכשרה כמדריכה בפסיכולוגיה קלינית. תחושת האיום על רישיוני נחוותה על-ידי כסוג של איום קיומי, לא בשל ענייני סטאטוס או חשש מקשיי פרנסה, אלא בראש ובראשונה משום שהעיסוק בפסיכולוגיה היה חלק חשוב ומשמעותי בחיי. השקעתי בעיסוק זה לא רק את מיטב שנותיי, אלא גם ראיתי בו נדבך מרכזי במשמעות החיים עבורי. התייצבתי בפני הוועדה. היה זה בלשכתו של ד"ר בראל ז"ל בבית החולים כפר שאול. ד"ר בראל כיהן אז, וגם לאחר פרישתו לגמלאות, כיושב-ראש הוועדה. הגעתי מצוידת במסמכים הרפואיים ומלווה בבעלי ובפסיכולוגית בכירה ראשית של בית החולים אסף הרופא. העדפתי שלא לנצל את הפריווילגיה של ייצוג על-ידי עורך דין. עורך דיני, פנחס מרינסקי, בטח לכל אורך הדרך בתושייתי, והעדיף שלא לאיים על הוועדה בנוכחותו המקצועית. כבר בפרוזדור עלתה בי רמת החרדה לדרגה של מועקה כבדה. על הספסל מולי ישב רופא שרישיונו נשלל לפני שנים. עיניו היו כבויות, והוא ביקש לחדש את האישורים עבור ביטוח לאומי. לאחר שיצא האיש מהחדר אבל וחפוי ראש, נכנסתי ללשכתו של ד"ר בראל בפנים חיוורות, רועדת כעלה נידף, ממש כמו בצו הבאה אל בית משפט. מניסיוני כפסיכולוגית ידעתי עד כמה מצב נפשי כזה נתון לפירושים שונים בעיני המתבונן. הדיון שאמור היה להתנהל כחצי שעה התארך לשעתיים וחצי. בהתחלה ניסו שלושת הרופאים לקבל תיאור מפורט של התקופה שבה עבדתי כפסיכולוגית קלינית בפתח תקוה ושל דרכי ההתמודדות עם התפקיד החדש, עם מלחמת המפרץ, וכו'; לאחר מכן ביקשו להתחקות אחר האווירה המשפחתית, וביררו את עמדתו ואת גישתו של בעלי לכל הפרשה. הדיון אמור היה לחשוף את מוקדי הקונפליקט שגרמו לקולגות שלי להפנות אותי לוועדה בניסיון לפענח אם מדובר בעוול שנגרם לי או במשבר נפשי עמוק, שעלה בידי כביכול להסוותו היטב. הרופאים עמדו על האפיונים המרכזיים באישיותי ובהתנהגותי. למרות סבר הפנים היפות, הנימוס והאיפוק שררה בחדר אווירה מתוחה מאוד ואפילו עוינת בחלקה. לא ניתן היה להתחמק מתחושה של 'חדר חקירות'. ברצוני לציין כי כבר בשלב ההוא התרשמתי מאוד מאישיותו של יושב-ראש הוועדה, ד"ר בראל ז"ל. הוא הדף רכילויות והשתדל לערוך דיון ענייני. לאורך השיחה חשתי שהוא אומנם ממלא את חובתו המקצועית, ועם זאת מגלה הבנה ואמפתיה למצבי ולעמדותיי. בדיעבד התחוור לי כי מרגע שהופניתי לוועדה טרח ד"ר בראל לרכז מידע ממקורות בלתי צפויים. כדי לבנות פסיפס מלא ככל האפשר, הוא פנה לכל מנהלי המוסדות שבהם הרציתי במהלך החודשיים שקדמו לזימון לוועדה. באופן זה נוספו לו מקורות חשובים ביותר של חווֹת-דעת "מסנגרות" מפסיכיאטרים בעלי שם שכיהנו כמנהלי בתי החולים או מנהלי מרפאות. לא ידעתי זאת, אבל יכולתי לחוש באינטואיציות של חיה נרדפת שהוא נותן בי אמון. בתום הדיון, רגע לפני שיצאתי מחדרו, שאלתי אם הגב' ורדה קאופמן, אותה פסיכולוגית מלווה, רשאית להיכנס לחדר כדי לסנגר על מצבי הנפשי. ד"ר בראל חייך את חיוכו השובב ואמר בבדיחות הדעת: "אין צורך, את הספקת לנו לכל החיים, ולדעתי היה צריך לנעול אותך ב'גן מגד', ולזרוק את המפתח לים!". גן מגד היה מוסד פסיכיאטרי ידוע לשמצה שבו נכלאו עד לסגירתו חולי נפש מסוכנים במיוחד. ברגע ההוא הייתי כה נסערת עד שביררתי שוב ושוב עם אותה חברה פסיכולוגית אם היא אכן משוכנעת לחלוטין שמדובר בבדיחה. כשהשתכנעתי בכך קלטתי שההומור המקאברי הזה היה למעשה סדק של תקווה.

ד"ר בראל ז"ל נמנה עם הראשונים שטרחתי ליידע אותם בתוצאות המאבק, ולהודות להם על תרומתם. ד"ר בראל היה נרגש ומופתע: "באמת? כל הכבוד! לא האמנתי שתנצחי בסוף... העוינות כלפייך הייתה כל כך גדולה". חייכתי ועניתי לו כי בהתחשב בעובדה שנפגשנו שלוש פעמים בלבד, אני סולחת לו על הפקפוק ביכולתי לפרוץ את החומות הגבוהות. בספטמבר 2007 התקשרתי לביתו כדי להזמינו לצפות במחזה "הסתכלות", שבו עיבדתי את הפרשה הכאובה. מחזה זה הועלה בפסטיבל "פותחים במה" בבית לסין. ד"ר בראל התרגש מאוד, אך נבצר ממנו להגיע. לאחרונה שמעתי בצער רב על מותו. בשלוש פגישות בודדות הוא תפס מקום משמעותי בחיי. בזכות יכולותיו המקצועיות, התנהלותו הזהירה והבלתי משוחדת ואישיותו הנלבבת ורחבת האופקים הצלחתי למנף את המשבר לצמיחה. יהי זכרו ברוך.