תומאס פרידמן מה"ניו-יורק-טיימס", כוכב תקשורת אמריקני, הגיע לתובנה שלא הישראלים ולא הפלשתינים מעוניינים ב"תהליך השלום" וארה"ב, בלחצה על הצדדים, רק מפריעה להם להסתדר בדלית ברירה בעצמם.
"וולקאם טו דה קלאב" - "בוקר טוב, אליהו!", הרי זה מה שהימין מזהיר מפניו כל הזמן: תוכניות שלום בלתי אפשריות, המפילות אלפי "קורבנות שלום". אלא, מי ייתן ופרידמן לא ייעצר כאן ויעמיק אל שורש הבעיה, מדוע מלכתחילה כל תפיסת השלום של מחנה השמאל חסרת סיכוי.
העסקה ש"מחנה השלום" מציע לערבים פשוטה בתכלית - 48' תמורת 67': אנחנו נחזיר לכם כל מה שכבשנו ב-6 הימים ובתמורה תכירו בקיום המדינה היהודית ובקו הירוק כגבולה החוקי. כלומר, תוותרו על מירב ומיטב אדמת פלשתין, על בתיכם הקודמים ועל החלום לשוב אליהם. על כל מה שיצאתם עליו לטרור ולמלחמות, לרבות מלחמת 67'.
את העסקה הזאת דחו הערבים מן הרגע הראשון והוויכוח עליה הוא בין היהודים בלבד. הערבים, מתוך הווייתם הדתית, התרבותית והלאומית, אינם יכולים לחתום על הפיכת ארץ מוסלמית ליהודית, ערבית לישראלית. מי מהם שיעשה זאת, ישלם בחייו. מנהיג ערבי אותנטי גם לא יוותר על זכות שיבה של ערבים מוסלמים אל לב "בית האיסלאם", הוא המזה"ת. ערפאת ב-2000 ואבו מאזן ב-2009 הגיעו למשוכה הזאת, ונרתעו. האמריקנים והישראלים בעיוורונם, לא הבינו למה.
עמדה ריאליסטית כלפי הערבים מחייבת גישה אחרת::
א. אל תכירו בקיומנו, ובוודאי לא - כישות יהודית. מפני שאם אנחנו קיימים אין לנו צורך בהכרה, ואם לא - היא לא תועיל לנו. "הכרה" אינה סחורה ואיננו מציעים תמורתה כלום.
ב. אל תוותרו לנו על חיפה ויפו. חתימה כזו תכאיב לכם, ולנו לא תביא תועלת. יודעים אנחנו, שאם יום אחד ניחלש, אתם תחזירו לעצמכם את פלשתין של 48', גם אם וויתרתם עליה 1000 פעמים. לכן גם "הוויתור" אינו סחורה.
ג. אל תנהלו איתנו מו"מ ואל תחתמו לנו על הסכם שבו לא תוכלו לקבל יותר מ-67' תמורת 84'. זה רק ייצור תסכול ואכזבה ויביא קטסטרופה על שני הצדדים.
ד. נקיים קשרים, הבנות ואפילו ידידות -"מתחת לשולחן". דה-פקטו ולא דה-יורה, מודוס-וויוונדי (דרך לחיות) ולא "שלום" פורמאלי.
את יחסינו הרשמיים עם ירדן מגדיר המלך "שלום קר". היחסים הסודיים ששררו לפני כן היו מסתמא טובים יותר. בתן-וקח מסתדרים ערבים ויהודים טוב מאד - ממסחר ועד בריאות, מענייני אשפה וביוב ועד להחלפת יידע ופרויקטים משותפים. כל מה שכדאי לצדדים מתוך כורח השכנות הולך למישרין, בתנאי שיהיה רחוק מעין התקשורת ודעת הקהל, כלומר מן הפוליטיקה והשקרים המוסכמים.
תוכניתו של סלאם פייאד להכריז חד-צדדית על מדינה פלשתינית שורשה נעוץ באי היכולת לחתום על הסכמים. עדיפה לו מדינה דה פקטו על שטח A, ושלא להיראות כמוותר על תביעות וזכויות מקודשות.
קשה לנו להפנים שהסכסוך עם הפלשתינים הוא משחק-סכום-אפס : כל צד חש במעמקי נפשו שארץ זו היא שלו וזה הסכסוך היחיד בהיסטוריה, בו שני עמים תובעים לעצמם אותה עיר כבירתם. רק שוטה או רמאי יחפש כאן "פיתרון", מונח הלקוח מן המתמטיקה כמו ש"תהליך השלום" מזכיר כימיה, כאלו עניין לנו במדע מדויק.
בחיים - לא הכל "פתור".