ועכשיו, כשכבר קלטנו את הרעיון הזה, בואו נכתוב את התיבה שלום בכל מקום בו כתבנו מים. לא נעשה כן חלילה כדי להפוך את המים משל ואת השלום נמשל, אלא כדי לומר שאי-אפשר בלי שניהם ואף על-פי כן שניהם אוזלים, כי כשם שנתעורר באורח בלתי-נמנע ליום בו נודה כי אין מים ולא חשוב מי אשם, ומה שחשוב הוא מי סוף-סוף ייענה לשיר "מים ימים מים, הבו לנו מים", כך נתעורר באורח ודאי ליום בו נודה כי אנחנו עומדים בצומת הייאוש מן השלום ששום תקווה אינה יכולה לעמוד בו בלי להחליט לאן ללכת ולא חשוב מי אשם, ומה שחשוב הוא מי ישנה את המציאות וייענה בתעוזה לשיר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".
לא יעזרו לנו כל המוחות האנליטיים, חובשי וחובשות הכומתות הצבאיות לצבעיהן, וחובשי וחובשות כובעי האקדמיה השחורים, וחובשי המגבעות הרבניות, והכיפות הסרוגות, וגלויי הראש, והמשוררים והמשוררות, והמפגינים והמפגינות הרושמים בשלטים אמיתות מוחלטות. העימותים המשוננים, המחפשים ראיה כי כל הבארות השלום סתמום פלשתים, או המציעים כנגד אלה ראיות שכל הבארות סתמו עבדי אברהם ויצחק ויעקב אבותינו, לא יעמדו לנו ולא יוכלו להביא לנו מזור, ואו נלך מפה כי המחר של החרב גם הוא נגמר, או לא נסמוך יותר על הנס ונקום לעשות מיד, בנחישות, בלי תירוצים, בלי סיבות טובות לדחות עוד ועוד וביוקר גדול, היום, לא מחר ולא מחרתיים, את מה שלא זכינו לעשות עוד תמול שלשום.