שרעפים נוגים

"נבחרתי לתפקיד לא כדי לחמם את הכיסא", אמר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בראיון לתוכניות אקטואליה בטלוויזיה חודשים ספורים לפני שנרצח, "אלא כדי לקבל החלטות חשובות וטובות לעם" (רוח הדברים). ואכן, רבין קיבל החלטות חשובות מאוד אפילו, חלקן שגויות ואת חלקן האחר ההיסטוריה/היסטוריונים ישפטו. אבל לפחות הוא החליט. בניגוד לרבין, כך עושה רושם, בנימין נתניהו מתנהל כמו אותו אחד שזכה במיליון דולר והחליט לעשות הכל כדי שאותם מיליון דולר בדיוק יישארו בידיו. כלומר, הוא לא מבזבז, לא משקיע, לא מהמר. כלום. נאדה. גורנישט. מצדו, שהעולם יתהפך, העיקר שהוא יישאר עם אותם מיליון דולר. מדינה פלשתינית? כן, אבל. פיצול תפקיד היועץ המשפטי? כן, אבל. הקפאת התנחלויות? כן, אבל. הזרמת כספים לפיתוח הנגב והגליל במקום ליו"ש? כן, אבל. בקיצור, העם החליט לבחור במישהו כדי שלא יחליט. אז, אם פעם היה לנו את פרס, של כן ולא, עכשיו יש לנו את ביבי, של כן, אבל. או אם תרצו, ביבי של להחליט שלא להחליט, שזה יותר גרוע ממה שנהג לומר בזמנו השר משה ארנס: "למה להחליט היום את מה שאפשר להחליט מחר". רוצה לומר, בשפתו של ארנס, סטאטוס קוו הוא המצב הכי אידיאלי. מה שמזכיר לי את הכתוב על דלת משרדי: "אצלנו מעשנים יום כן ויום לא, היום לא".

בעוד היעד המשטרתי מיכאל מור עושה דרכו מן הכלא החוצה, צועדים מספר שוטרים ממשטרת נהריה, חלקם קצינים, למקום אותו הוא עוזב לטובת וילה מפוארת במושב רגבה. מיכאל מור הוא עבריין, לפחות לאור הגיליון המשטרתי שלו. לשוטרי נהריה היה קשה עמו, ולכן הם לקחו את החוק לידיהם, תרתי משמע. מדובר במעשה שלא ייעשה, אבל הוא נעשה, וחבל. בית המשפט גזר עליהם שנה וחצי מאסר בפועל בממוצע. מדובר בעונש קל יחסית למי שנוטל את החוק לידיו, אבל כאן, במקרה שלפנינו, מדובר במקרה חריג, יוצא דופן מאיפה שלא מסתכלים עליו. לא הייתי רוצה להיות במקומם של אותם שוטרים, לא אז, כאשר חיו תחת חיתתו של מור, ולא היום, כאשר מצפה להם עתיד לוט בערפל בין כותלי הכלא. גם חבר הכנסת אריה ביבי, לשעבר נציב שירות בתי הסוהר והיום יושב-ראש עמותת ידידי השוטרים, לא היה רוצה להיות במקומם. לכן הוא החתים עד כה 41 חברי כנסת, כדי להגיש בקשת חנינה לנשיא שמעון פרס, כדי שיחון את ארבעת השוטרים הנוקמים. למיטב ידיעתי, הנשיא פרס טרם החליט. לפני למעלה מעשרים שנה, לצעירים שבינינו, היה הנשיא פרס ראש ממשלה ברוטציה. או אז התפוצצה פרשת קו 300, פרשה שבדיעבד התבררה כרצח, פשוטו כמשמעו, גם אם היה מדובר במחבלים שבאו לרצוח. פרס, מגובה בשמיר ובחבורה של פוליטיקאים עם סכין בין השיניים, החליט לחון מספר אנשי שב"כ עוד בטרם הוגש נגדם כתב אישום. וכתב אישום אגב, מעולם לא הוגש... אז, אם לטובת המערכת הביטחונית ניתן וחייב לחון עבריינים שטרם נשפטו, מן הסתם שמותר, ניתן, צריך וחייב לחון שוטרים עבריינים שכן נשפטו, אבל חטאם היחיד היה רצונם להגן עלינו, על עצמם ועל בני משפחתם. עכשיו הכדור אצל הנשיא, אבל אנחנו נצטרך להמתין לשובו מריו דה-ז'נרו?

השבוע קיבלתי עוד חיזוק, שאכן יש דבר כזה הפרוטוקולים של זקני ציון. יממה לאחר הניצחון של נבחרת מצרים בכדורגל על זו של אלג'יריה, פרצו מהומות קשות, במצרים ובאלג'יריה, כאשר במצרים מותקפים אלג'ירים, ובאלג'יריה מותקפים מצרים. הטלוויזיה, כמובן, יצאה לרחובות כדי ללקט תגובות. אחד המגיבים היה אזרח מצרי העובד באלג'יר. מה דעתך על המהומות, הוא נשאל. "תראו", השיב המרואיין שנסע לאלג'יר רק כדי לשבור רעב, "מדובר בסך-הכל בספורט ויש גם את 'היום שאחרי'. אז למה לנו להילחם אלה באלה ובכך להביא שמחה לאויבינו כדוגמת ישראל?". תבינו, לא עסקינן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בטבח שארע בסברה ושתילה, כאשר נוצרים טבחו במוסלמים וישראל הואשמה בסוג של אחריות, מעט בצדק, כי השטח היה בשליטה צבאית שלנו. מדובר לעזאזל בשתי נבחרות כדורגל שאין לנו קשר איתן, אין על עלייתה של זו או זו למונדיאל שום השפעה או השלכה עלינו, ושמצדי שתיהן תעלנה או תלכנה לעזאזל, זה אותו דבר. אז על איזה שמחה של ישראל דיבר אותו מצרי ברחוב? הלו, אולי שכחת, אבל יש בינינו איזה שלום קטן, לא?!