במשך כמחצית השנה שימשתי כנציגו האישי של ראש ממשלת ישראל אל
יאסר ערפאת, ראש אש"פ. ביליתי שעות רבות במחיצתו - רובן בביתו שברצועת עזה, חלקן בארבע עיניים וחלקן במחיצת סגל אישים מצומצם של המקורבים אליו ביותר.
יאסר ערפאת היה ללא ספק ה"זקן" של התנועה הלאומית הפלשתינית.
התרשמתי עמוקות מן ההערצה הרבה והאמיתית אליו, ומן האהבה הבלתי תלויה בדבר לאישיותו. התמיכה הכמעט מוחלטת שממנה נהנה באה לידי ביטוי בבחירות לנשיאות הרשות הפלשתינית אשר נערכו בינואר 1996, שבהן זכה ערפאת ביותר משמונים אחוז מקולות הבוחרים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים.
ערפאת יזם והוביל את המאבק הלאומי הפלשתיני, תחילה כמי שהקים את תנועת הפת"ח, ולאחר מלחמת ששת הימים - כראש אש"פ. מלחמת לבנון וסילוק הנהגת אש"פ מבירות חייבו אותו לאמץ את הפיתרון המדיני. הוא יזם מספר ניסיונות לנהל מו"מ ישיר עם ישראל ואכן, עשר שנים לאחר מכן, הושג ההסכם באוסלו.
עם חתימת ההסכם הבילטראלי על מדשאות הבית הלבן, ולאחר שנכנס ב-1994 בראש גולי תוניס לרצועת עזה, עמדו בפני ערפאת שלושה אתגרים:
- בניית המוסדות הלאומיים של המדינה הפלשתינית העתידה לקום;
- ניהול המו"מ והשגת ההסכם הבילטראלי עם ישראל על בסיס העיקרון של שתי מדינות-לאום, זו לצד זו;
- קבלת אישור העם הפלשתיני להסכם, לרבות מהפזורה שמחוץ לגבולות ארץ-ישראל.
מעמדו הבלתי מעורער, וההערצה והאהבה הסוחפת כלפיו, אפשרו לו לעשות זאת, כמעט ללא התנגדות. ערפאת לא ניצל זאת. ההזדמנות הוחמצה, ומה שחמור ומדאיג פי כמה - עם מותו לפני חמש שנים נעלם הדבק המאחד את העם הפלשתיני ונוצר פילוג עמוק, מבלי שנמצאת בשלב זה אישיות המסוגלת לשוב ולאחות הקרעים.
מה קרה? כיצד מסבירים את בזבוזה של הכריזמה הגדולה של ערפאת?
אודה - אין לי תשובה לשאלה.
אפשרות אחת - ערפאת נולד להוביל מאבק, ולא ניחן בתכונות הנדרשות מ"בונה עם ומדינה". עד יום מותו סירב ערפאת לפשוט את מדיו. אילו עשה כן לאחר החתימה באוסלו, לאחר כניסתו לעזה, יכול היה למנף תנועה אדירה המבטאת את סופו של המאבק ואת המעבר לכינונה של המדינה. הוא לא נהג כך.
מדהימה באישיותו ההתפתות לרמאויות קטנות ולסחיטות בכל שלב ושלב. וערפאת עשה את אלה במו ידיו. למה צריך היה דווקא הוא, במכוניתו האישית, להבריח אל תוך הרצועה מבוקשים שלא הותרה כניסתם?
ואולי. מלכתחילה, לא התכוון מעולם ובאמת להשיג פשרה ולוותר על השגת היעד הפלשתיני האולטימטיבי, חיסולה של ישראל והשבת כל הפליטים?
כישלון תהליך אוסלו, וכישלון ועידת קמפ-דיוויד בשנת 2000, מהווים עבורנו עדות והוכחה חד-משמעית לצדקת טיעון אחרון זה, שלפיו לא נתכוון ערפאת מעולם להסכים לפשרה. אין בידי לאשש טענה זו ואין בידי להפריכה.
ככל הנראה מוקדם עדיין לעשות ניתוח אמיתי, מדוקדק וכואב של מי ומה האשמים בכישלון הסכמי אוסלו. מה שמשאירנו בינתיים עם התעלומה הגדולה של בזבוז הכריזמה של אבי התנועה הלאומית הפלשתינית, יאסר ערפאת.