לאחרונה התקבלה בישראל טיוטא של בחינה שערכו נציגי ארגון המדינות המפותחות, שחקרו את המדיניות הקרקעית הנהוגה במדינת ישראל. אחת ההמלצות שלהם הייתה להעביר את הקרקעות לידי החקלאים, כדי להביא ליתר יציבות במשק הישראלי. על-מנת להבין את המשמעויות וההשלכות צריך לחזור קצת אחורה בזמן.
בסוף שנות השישים הוקמו מושבים במשולש הגבולות ישראל-מצרים-עזה. לאזור זה אף אחד לא "נשלח", כל מי שהגיע בחר להגיע לאותה שממה. כאמור, לא רק שבאותה תקופה שווי הקרקע היה אפס עגול ומוחלט,
אלא שהמדינה הייתה מוכנה לשלם לכל מי שרק הסכים להגיע לאזורים אלו - וזוהי נקודת הפתיחה, ולא רק לפני קום המדינה.
באותן שנים, כתוצאה משני ווקטורים שפעלו במקביל, מחד מינהל מקרקעי ישראל שהתקשה מבחינה טכנית לרשום את הקרקעות, ומאידך החקלאים שבשל היותם קשורים בכל נימיהם לאדמה היו אדישים לרישומה בפועל (הם הרי לא העלו על דעתם שאי פעם זו בכלל תהיה סוגיה) לא נרשמו האדמות על-שם בעלי הנחלות במושבים.
היום הבעיה הטכנית היא כבר לא "עוד בעיה" כי אם הבעיה המהותית, והיא תוצאה ישירה לכך שההתיישבות הציונית "תפסה" את המדינה לא מוכנה מבחינה משפטית. ובמילים אחרות, הצורך ליישב את הארץ היה משמעותית חשוב יותר מאשר הסדרת חוק כזה או אחר, וכך נוצר מצב בו החקלאים החזיקו אדמות בפועל מבלי שהייתה אפשרות כלשהי לרשום אותן על שם אותם חקלאים.
אותה בעיה טכנית שיצרה את החוזה קצר הטווח היא למעשה הסיפור כולו, כפי שאנו יודעים, ברבות הימים. חוזה קצר הטווח הפך מהתפל לעיקר, לא עוד שלב בדרך, כי אם אמצעי על-מנת לנשל את בעלי הנחלות מזכויותיהם באדמותיהם, כל זאת מתוך ראייה צרת אופקים, ותפיסה בג"צית שלא נמצאת רק בין כתלי המשפט, אלא גם במגירה של כל פקיד מינהל - אם הוא רוצה בכך או לא.
והיום כשבוחנים את המלצת המשלחת בנושא מבינים עד כמה מצבם של החקלאים וזכויותיהם בקרקע הינו הזוי. פקידי מינהל מקרקעי ישראל סבורים כי החקלאים זוכים לתנאים מפליגים, משלמים דמי חכירה סמליים ומקבלים פיצויים מוגזמים עת אדמותיהם מופקעות. נוח להם כי מדינת ישראל תישאר כאחת מ-3 מדינות בעולם שהממשלה שולטת על רוב האדמות. השתיים האחרות הן קובה וצפון קוריאה - אכן חברה טובה. ובאם תשאלו את פקידי המינהל - הרי עדיף לשמר את המצב הקיים ולו גם במחיר ויתור של הצטרפות ישראל לגוש המדינות המפותחות בעולם.
כל הגוש הקומוניסטי עבר מהפך, עת קרקעות הועברו לידי המחזיקים והמעבדים אותן. בארצות המערביות כבר כמעט לא נותרו אדמות בידי ה"לורדים" לסוגיהם. אולם לגבי הקרקעות החקלאיות מתנהל מזה עשור - הליך של חיזוק ההלאמה. תהליך תמוה שהינו המצאה ישראלית מקורית וייחודית, שהקו המנחה בו הוא: ככל שאתה מחזיק יותר שנים בקרקע - כן זכויותיך בה הולכות ופוחתות.
קיים צורך מיידי להסדיר את התשתית החוזית בין מנהל מקרקעי ישראל והמגזר החקלאי, הדבר אפשרי ואף הכרחי על-מנת להתכונן טוב יותר לאתגרים שיעמדו בפני מדינת ישראל בעשורים הקרובים. המלצת ה- OECD צריכה להדליק את כל הנורות האדומות של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל ולהבהיר שמדינת ישראל לא יכולה מחד לקיים יחסים נוסח העולם השלישי עם המגזר החקלאי ומאידך לרצות ולהיות חלק ממדינות ה OECD.
OECD או עולם שלישי - תחליטו כבר!