רבות נכתב בשבח פסיקת בג"צ בעניין איסור כוונת הממשלה להפריט את שורת בתי הסוהר באמצעות כלא פרטי. גם דעה הפוכה נשמעה בגין היתרון שיצמח למדינה מהפרטה שכזו כמו שיפור אפשרי בתנאי הכליאה ובעיקר חסכון כספי.
מה שלא הוזכר, ובהיקף הראוי, הוא התנהלות בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירה עצמה.
החוק המאפשר בית סוהר פרטי התקבל בכנסת בשנת 2004, וזמן מה לאחר שהחוק התקבל הוגשה עתירה כנגד החוק החדש.
בית המשפט העליון, כהרגלו, דן ביסודיות ובאיטיות בעתירה, כאשר הדיון האחרון בה התקיים ביולי 2007 מאז המתינה המדינה להכרעה.
התארכות הדיונים ועוד יותר התארכות הזמן שנטל לעצמו בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ להגיע להכרעת דין במשך 28 חודשים נוספים, הביאה למצב האבסורדי שבניית הכלא הושלמה ועתה פסיקת הבג"צ נוגעת במניעה של הפעלת בניין שהוקם.
אילו הבג"צ היה מחליט בפרק זמן סביר כל התסבוכת הייתה נמנעת.
זו דוגמה נוספת לדעתי לחובת הכנסת לחוקק חוק אשר יגביל את משך זמן הדיונים של בתי משפט כמו את משך הזמן מסיום הדיון ועד להכרעת הדין.