לקראת יום הנכה הבינלאומי דיווח
האו"ם כי ממחקרים אחרונים שנעשו ברחבי העולם עולה כי כמעט אחד מכל עשרה אנשים בתבל הוא אדם החי עם מוגבלות מלידה. עוד מראים המחקרים כי הנכים מהווים עד 20 אחוזים מהאוכלוסיה החיה בעוני במדינות המתפתחות ורבים מהם נאלצים לחיות בשולי החברה כשהם נאלצים להתמודד ובקהילות שלהם עם סטיגמות פוגעניות, אפליה ונידוי קהילתי. רבים מהם גם נאלצים להתמודד גם עם קושי ופגיעה בזכויות הבסיסיות ביותר כגון: מזון, חינוך, תעסוקה, חוסר גישה לשירותי בריאות, דיור ובעיות נגישות רבות. רבים מהנכים על-פי המחקרים נדחסים לתוך מוסדות כשהם נאלצים להיפרד "וליהנות" מהפרה ישירה של הזכות לחופש תנועה ומזכות לחיות בקהילות שלהם וזו מציאות עולמנו הרחב.
המושב הכללי של האום החליט בשלישי לדצמבר 1982 להורות לחברים בו לציין וביום זה ממש את יום הנכה הבינלאומי, יום שנקבע במסגרת המטרות שהציב לעצמו האו"ם למאה הקרובה כשבחר בפעילותו ליישם תוכנית עולמית לקידום אנשים נכים.
גם השנה בחר האו"ם לציין יום זה בסימן "העצמה של אנשים עם מוגבלויות והקהילות שלהם ברחבי העולם". ישראל בחרה לציין יום זה והעמידה כמו רבים מהמדינות החברות בו את הנושא "השתלבות אנשים עם מוגבלות בקהילה - הזכות של כולנו" כנושא המרכזי לציון יום הנכה.
משרד המשפטים ונציבות השוויון לנכים שבו, תציין בכנס נוצץ וחגיגי יום זה באוניברסיטת בר-אילן. במחלפות חג יחגגו שם כל המי ומי את אין-אונם ואת הטיפול הלקוי שאותו הם מעניקים לנו, ציבור הנכים, לתפארת מדינת ישראל.
אם אתם חושבים שהמחקרים מדווחים רק על מדינות עולם שלישי תתפלאו לקרוא שרק השבוע קיבלתי פניה של אחת מהמרכזות באחד ממועדוני התמיכה לפגועי הנפש בארץ. אותה פונה סיפרה לי וביקשה עצתי בקשר לאישה מבוגרת למדי, נכה נפשית "קלה" על-פי הגדרתה "המתגוררת" באחד ממוסדות האשפוז הקשים ביותר לחולי הנפש. על-אף נכותה שוהה אותה גברת שם כבר עשרות שנים, כשהיא יוצאת ונכנסת מאותו מוסד באין מפריע. המוסד ידוע ככזה המיועד לשוהים אחרים, כאלה המצויים שם באשפוז כפוי ובמצב שאין בינו לבין מצבה של אותה גברת שום קשר.
לאחר שהרמתי גבה בפליאה פניתי ושאלתי לפשר שהייתה של אותה גברת במוסד זה, תשובת הפונה לא איחרה להגיע. לדבריה, אותה גברת שוהה שם מאחר שאין לה משפחה תומכת והיא למעשה ובפועל ערירית. במשך עשרות שנים לא נמצא עבורה סידור הולם ומחוץ לכותלי המוסד והיא בהעדר כוחות נפש, מוטיבציה ובעיקר בהעדר אפשרות כלכליות וגב תומך בחרה להישאר במוסד זה ומצאה בו את ביתה. מוזר כיצד נותרה ללא טיפול הולם, כך במשך עשרות שנים.
לשאלתי הייתכן מצב שכזה בישראל של 2009 נעניתי מצידו השני של קו הטלפון על-ידי אותה פונה, שדאגה להזכיר לי שוב שזה הפעוט בבעיות איתם היא נאלצת להתמודד מידי יום.
מדינת עולם שלישי, אמרתי לעצמי, ומיהרתי לבקש פרטים מדויקים על-מנת להעביר פניה מסודרת בנושא לגורם המתאים. אם יקרה נס אולי את שנת 2010 תתחיל במקום אחר הראוי לה.
קו התמיכה שאותו אנו מפעילים בארגון קורס לאחרונה תחת פניות של נכים הפונים בנושאים שונים המתארים בפנינו עוולות ומצוקות נוראיות, אותם המזכירים לי יום אחרי יום את מצבם העגום של הנכים במדינתנו.
