שטוקהולם בירת שוודיסטאן

לראשונה באירופה אמר ציבור "לא" למשהו המזוהה עם האיסלאם. אין מדובר בקריקטורות שמפרסם עיתון, לא בהפגנה של גלוחי ראש ולא בסיסמת בחירות של פוליטיקאי מודאג. הפעם מדובר במשאל עם המקיף מדינה שלמה, מתוקף החוק המקומי, שבתוצאותיו חייבת הממשלה להתחשב. העם בשווייץ – המדינה היחידה באירופה המתנהלת באמצעות משאלי עם – החליט ברוב ברור של 57.5 אחוז לאסור על הקמת צריחים למסגדים הנבנים בשווייץ. מבחינה הלכתית איסלאמית, אין חובה להקים צריח, ולמעשה רוב מקומות התפילה בעולם האיסלאמי הם חסרי צריח. מבחינה מעשית, הצריח משמש רק כמקום עמידה גבוה למואזן – הכרוֹז הקורא לתפילה – כדי להודיע ממנו לציבור על זמן התפילה המתקרב. אלא שבאירופה הפכו הצריחים לסמל של הנוכחות האיסלאמית, וזה מה שמרגיז את המקומיים. הם רואים במסגד ובצריחו את העניין המרכזי, העומד בבסיס הפלישה המוסלמית לאירופה, ואת הפיכתה של אירופה לארץ המוסלמים כבר בעתיד הנראה לעין. בניגוד לעמים אחרים, שהיגרו לאירופה והפכו לחלק בלתי נפרד ממארג החיים ביבשת, מוסלמים רבים אינם נוטים להיטמע באוכלוסיה, ממשיכים לגור במובלעות שלשונן אינה הלשון המקומית, תרבותן אינה התרבות המקומית, ורשויות החוק מוגבלות בכוחן – ואולי גם ברצונן – להשליט את החוק המקומי על מובלעות איסלאמיות אלה. רוב הפוליטיקאים באירופה אינם יוצאים נגד התופעה מפחד פגיעה בחייהם ממש, אם יזוהו עם פעילות פוליטית נגד הגירת המוסלמים, או מחשש לעתידם הפוליטי בימים שהציבורים האיסלאמיים מחזקים את נוכחותם האלקטורלית ועקב כך – גם את השפעתם הפוליטית. העם בשוויץ פטור מכל אלה. הוא מבטא באמצעות משאל העם – הכלי האמיתי היחיד המשקף את דעתו – את חששם של עמי אירופה מן ההגירה האיסלאמית. העם בשוויץ אמר בקול את מה שעמי אירופה אומרים בדרך כלל בלחש. הוא אמר "לא" לצריחי המסגדים, ו"לא" לקריאה לתפילה המושמעת ברבים ממרומיהם. הקריאה לתפילת הבוקר היא המרגיזה ביותר, שכן זו מושמעת עוד לפני האור הראשון, בעת שבני המקום חולמים את חלומם האחרון, לפני קומם לעמל יומם. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין, שהעניין אינו הפרט הארכיטקטוני אלא המכלול התרבותי. השווייצרים מודאגים מאוד מהעובדה, שכיום 5 אחוזים מתושבי ארצם הם מוסלמים, ומספרם רק עולה, כתוצאה מילודה גבוהה ומהגירה מתמשכת. השווייצרים – חסידי העבודה והרווחה המבוססת על עבודה – רואים בדאגה, שחלקים משמעותיים מאוד מתקציבי הרווחה של מדינתם מופנים לתמיכה בצעירים, שאינם רוצים לעבוד, ומעדיפים לשבת במסגד כל היום ולקבל דמי אבטלה, שמערכת הרווחה הופכת להיות גורם מעודד להגירה לשוויץ ולילודה גבוהה בקרב המוסלמים, ושהמרחב הציבורי במדינה הולך ומתכסה בלבוש איסלאמי בולט. הדברים מחמירים עוד יותר, כאשר מוסלמים דורשים מבני שווייץ להסיר או לכסות פסלים מאבן וממתכת המוצבים ברחובות הערים בדמות בני אדם שאינם לבושים בצניעות יתרה. דרישה זו, הגם שהייתה מאחורי הקלעים, נתפסת בעיני השוויצרים המודאגים כאיום על תרבותם, ואולי התוהים: ממתי יש לאורחים רשות וסמכות לערער על המוסכמות של התרבות המקומית, המארחת? השוויצרים החליטו באמצעות משאל העם לומר לאורחים שמקרוב באו: "עד כאן! לא עוד! זוהי תרבותנו, זוהי ארצנו, ומי שאינו מקבל אותה יואיל נא להקל על עצמו ועל מצפונו ולעבור למקום אחר. איננו כופים על-אף אחד להתגורר אצלנו, ואם אתה – האורח – בחרת לעשות זאת, עליך לקבל את הכללים הנקוטים בידינו מזה עידן ועידנים. לנו אין שום כוונה להפוך למדינה רב-תרבותית, ומי שאינו מתכוון לקבל את התרבות של שווייץ, הדלת מחכה לו." השכנים הצרפתים ממערב מתרגזים כמובן. הם – שלא שמו לב להגירה ההמונית של מוסלמים לארצם – חוששים, ובצדק, מכך שמוסלמים יעברו להתגורר בצרפת. אדם יכול בקלות להתגורר בצרפת ולהמשיך להגיע לעבודה בשווייץ ברכב פרטי או ברכבת, וכך – חוששת צרפת – יואץ קצב הפיכתה של צרפת למדינה בעלת רוב מוסלמי. שרת החוץ השווייצרית הזהירה מתגובות קשות ברחבי העולם האיסלאמי, מחרמות ומהפגנות נגד שוויץ, וגם מוסדות האו"ם הממוקמים בג'נבה הביעו דאגה ממה שהם רואים כתחילת מאבקם של עמי אירופה בהגירה המוסלמית. הם גינו את "האפליה הדתית" ואת "הפגיעה החמורה בזכויות האדם" הגלומה בהחלטת העם בשווייץ. אך האם רצונו של העם השווייצרי לשמור את תרבותו ואת המרחב הציבורי שלו אינו זכות המוקנית לו? העולם המוסלמי חלוק בדעותיו לגבי הצעד שנקטו אזרחי שווייץ. מצד אחד שומעים גינויים והאשמות, ששוב דת האיסלאם מותקפת על-ידי עמי אירופה, כשהצלב בדגל השווייצרי מזכיר למוסלמים את מסעי הצלב מלפני כמעט אלף שנה. אך נשמעות גם קריאות לקבלת תוצאות משאל העם, שכן אי-קבלתן תביא לנזק חמור למוסלמים, שיתוארו כמי שאינם מקבלים עליהם את הדמוקרטיה ואת כללי המשחק האירופים, מה שיביא לתופעות נוספות של דחיקת רגלי המוסלמים. אני שולח כאן ברכת "יישר כוח" גדולה לעם בשווייץ, שהביע דעה נחרצת וברורה כלפי ההגירה המוסלמית לאירופה, ואולי יהיה משאל העם הזה נקודת המפנה בהתייחסות האירופית לתופעה.

מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית קיבלה לפני כשבוע החלטה, הקובעת, כי על-פי התחייבותה של אירן – במסגרת האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, שעליה חתמה – אין לאירן רשות להעשיר אורניום. ההחלטה היא הכרזתית בלבד, אך יש לה שתי משמעויות חשובות: האחת – היא יכולה להיות בסיס להחלטה במועצת הביטחון של האו"ם על הטלת סנקציות כלכליות ואחרות על אירן, ובהמשך על נקיטת צעדים צבאיים נגד אירן. השנייה מגולמת בעובדה שהפעם רוסיה וסין תמכו בהחלטה, בהבדל מהתנהגותן בעבר, כאשר הגנו על פרויקט הגרעין האירני ומנעו באמצעות ווטו נקיטת כל צעד משמעותי נגד אירן. המשטר האירני מגיב – כדרכו – בהקשחת עמדותיו. אחמדינג'אד הכריז שאירן תקים עוד עשרה מתקנים גרעיניים להעשרת אורניום, שבאף לא אחד מהם תינתן גישה ל"שליחי הכפירה והחוצפה", כלומר נציגי האו"ם והמערב. נראה ששליטי אירן סבורים, כי יש בידיהם די קלפים חזקים להרתיע את המערב מנקיטת אמצעים חמורים נגד אירן. הם מכירים את יכולותיהם לערער את היציבות הכלכלית העולמית, באמצעות איומים לפגיעה במיכליות נפט העושות את דרכן מדינות המפרץ, הם יודעים שהעולם יודע, שיש באפשרותם להבעיר את בארות הנפט בעירק ובמפרץ, והם יודעים שהמערב יודע, שהם מוכנים להקריב מאות אלפי חיילים ואזרחים על מזבח הכבוד הלאומי שלהם, כפי שעשו בין 1980 ו-1988, במשך שמונה שנים עקובות מדם של מלחמה נגד עירק של סדאם. וכדי להוכיח שאינם פוחדים מאף אחד, תפסו האירנים השבוע חמישה תיירים בריטיים, בטענה שהללו חצו את שט אלערב, הנהר הרחב שבמרכזו עובר הגבול בין עירק ואירן. הבריטים טוענים שהם כלל לא עברו את הגבול, ואפילו התרחקו ממנו, אך כיום הם בשבי אירן ויועמדו לדין על פגיעה בריבונותה. אלא שגם כאן השאלה אינה מה עשו או לא עשו חמישה תיירים, אלא מי הוא בעל הבית על אזור המפרץ: המערב שעיצב את הפוליטיקה במפרץ (הפרסי!) באופן שישרת את האינטרסים הכלכליים של המערב המכור לנפט, או אירן ששלטה בעבר גם על חלקים בחוף המערבי – הערבי – של המפרץ, ושעדיין סבורה כי השליטה על המפרץ מגיעה לה. השאלה מה לעשות עם אירן מקבלת בימים אלה משנה חשיבות, שכן נשיא ארה"ב, ברק אובמה, הכריז בעבר, שהוא נותן לאירן הזדמנות עד סוף השנה להוכיח לעולם, שהיא אינה מתכוונת לפעול בניגוד להחלטות הבינלאומיות. בהנחה שאובמה לא התכוון לסוף השנה העברית, הרי שבעוד פחות מחודש תגיע לקיצה תקופת ההמתנה, ואובמה יצטרך לקבל החלטות. קהילת המודיעין האמריקנית, המורכבת מ-16 ארגוני מודיעין וביטחון, פרסמה בימים אלו מסמך הקובע חד-משמעית, שאירן מתקרבת לייצור פצצה גרעינית, בניגוד להתחייבויותיה הפומביות ולהחלטות הבינלאומיות. מסמך זה מקטין את יכולת התמרון של אובמה, שככל הנראה ייאלץ להודות כי כל ניסיונותיו להביא את שליטי אירן לשתף פעולה עם הסוכנות והאו"ם עלו בתוהו, וכי נאומו בקהיר לפני כחצי שנה, כמו גם השינוי באווירה כלפי העולם האיסלאמי, לא הניבו לארה"ב את הפירות הרצויים. אחת הסיבות למתח הגובר בימים אלו בין אירן ובין ארה"ב הוא החלטת אובמה לחזק את הכוח האמריקני באפגניסטן בעוד 30 אלף חייל, וראוי לשים לב שאפגניסטן שוכנת על גבולה המזרחי של אירן. האירנים חוששים שכוח אמריקני נוסף זה לא נועד להתמודדות עם הטליבאן, אלא שבכוונת נשיא ארה"ב לעשות שימוש בכוח זה נגד אירן הסמוכה, בין לאיום והרתעה ובין לתקיפה בפועל. העובדה שגם מדינות אירופה נדרשות להגדיל את מספר חייליהן באפגניסטן מחזקת את התחושה האירנית, שהתגבור מיועד לאמיתו של דבר נגדה, שכן ארה"ב תעדיף לקבל מטרייה של לגיטימציה בינלאומית לכל צעד נגד אירן, כפי שעשתה לקראת המלחמות על עירק ב-1991 וב-2003.

ואצלנו פתאום מסכים ראש הממשלה להקפאת הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, ושר הביטחון מגייס בשידור חי עוד פקחי בנייה, שימנעו את הפעילות היומיומית בתשתיות היישובים ביהודה ושומרון. האם יש קשר בין ההסלמה הבינלאומית עם אירן ובין ההתנהלות הישראלית מול היישובים ביהודה ושומרון? אין לי כמובן מידע מאחורי הקלעים, אבל לבי אומר לי שיש קשר כזה. נראה, כי נתניהו החליט להיענות לדרישה האמריקנית לחדול מן הבנייה בהתנחלויות, כדי לשלול מארה"ב את האפשרות להאשים את ישראל בסיכול התהליך המדיני מול אירן. ראש ממשלת ישראל הרי יודע שאין קשר בין ההתנחלויות ובין הכורים הגרעיניים האירניים, אך הוא מנסה בימים אלה לעורר את היחס הטוב ביותר שאובמה מסוגל להעניק לישראל, כדי שיעזוב אותנו במנוחה ויתעסק עם הדבר החשוב ביותר לביטחונה של מדינת ישראל – האיום האירני. נתניהו יודע, שלישראל אין יכולת להתמודד באופן חזיתי עם אירן בשל המרחק, בשל הקרבה של עשרות אלפי טילי חיזבאללה, ובשל הקושי המבצעי לתקוף באופן אפקטיבי מתקנים רבים, החפורים עמוק מתחת להרים. ישראל זקוקה כיום לארה"ב באופן שלא ידענו כמותו בעבר, ולכן ישראל משלמת במטבע יקר מאוד (הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון) עבור משהו יקר עוד יותר – והוא עתיד קיומה של מדינת ישראל.